שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הנפש קמה באמצע הלילה": קצרים ולעניין
    בקובץ הסיפורים הקצרים שלה כותבת אביבית משמרי מתוך נפש חסרת מנוחה שאינה מסוגלת להניח לעברה ולא מוצאת שלווה בהווה. על אף שמדובר בעלילות קצרות ואפילו קצרצרות, היא מצליחה להפיח בהן רוח חיים שמעוררת את הקורא ומדברנת אותו להמשיך ולקרוא עוד

    בסיפור "הברך הכואבת. ראומטיזם של געגוע", כותבת אביבית משמרי: "...וכל מילות החיבה והקרבה והלב הטוב שתמיד היה שם, גם בסוף של הסוף. לפני שהלך אמר משהו על זה שהשפתיים שלי יבשות. ודאי שהן יבשות. אני צמאה כל כך". אותה תחושת צימאון, המעורבבת ללא הפרד עם הקונקרטיות העזה של מה שחלף ונגמר, או מה שכמעט קרה, מלווה את קובץ הסיפורים החדש של אביבית משמרי.

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

     

    אחרי שעוררה עניין רב עם הרומן שכתבה, "הזקן השתגע" (הוצאת חרגול), שזיכה אותה בפרס רמת גן לספר ביכורים, היא מפרסמת אסופת טקסטים קצרים; חלקם קצרים מאוד, אפילו פרגמנטריים, וחלקם ארוכים יותר, בהוצאת "בוקסילה" לספרות דיגיטלית.

     

    "הנפש קמה באמצע הלילה" - קצר ומדוייק
    "הנפש קמה באמצע הלילה" - קצר ומדוייק

     

    שם הקובץ, "הנפש קמה באמצע הלילה", הולם אותו מאוד: משמרי כותבת מערבולת של נפש חסרת מנוחה: כזו שאינה מניחה לעבר, לא מתגברת על ההחמצות, אינה מוצאת שלווה במציאות שבהווה. נפש שתנועתה אינה קבועה, ודאי לא ליניארית, וסתורה. את המערבולת הזו היא מתארת לעתים בביטויים קונקרטיים, ישירים, יבשים, ולעתים בגלישה אל המטאפורה והדימוי, אל הפנטזיה הסוחפת.

     

    אך בשני המקרים היא מבקשת לבטא את הדיכוטומיה שנמצאת בבסיס הווייתנו: לנוע קדימה אך להישאר במקום. כלומר, לא להיות מסוגלים באמת, על אף שלעתים אנו מתעקשים מאוד, לשים את העבר מאחורינו. אצל משמרי כל מה שהיה כמעט - נוכח בעוצמה, מה שכשל - עדיין מטלטל את הנפש בפוטנציאל שבו, וכל מה שקיים כעת נבנה על שרידים של מה שנהרס.

     


    ארבעה שערים יש בקובץ הזה, ולהם שמות יפים מאוד. ככלל, כותרות הסיפורים של משמרי מענגות מאוד: יש בהן משהו מסתורי וחמקמק, ויחד עם זאת קולע וברור. בהתאמה, מרבית הטקסטים מספקים מנה גדושה של מסתורין וישירות, הפועלים במקביל בשל המבע של המספרת. מצד אחד, היא מודעת מאוד למה שעובר עליה, לאופן שבו הרגש משתלט ומפגש מקרי מעורר את הנפש מרבצה, ומצד שני, כשהיא מתארת, למשל, החמצה כבירה, היא מותירה אותנו באפילה ואינה חושפת הכול, שומרת על מסתורין ולעתים אף מתבלבלת בלשונה, כאילו היא עצמה מועדת בתוך הסיטואציה הזו שמסעירה אותה כל כך.

     

    השער הראשון מניח את היסודות לקובץ כולו, ועיקרו זוגיות, בעיקר מוחמצות או כאלו שנגמרו. אך הדרמה והפאתוס אינם מנת חלקה של משמרי. היא אמנם שקועה עמוק בביצת האהבה, על כל המשתמע מכך, ותיאוריה את אותן מערכות זוגיות נעשות מפרספקטיבה של בדיעבד, אבל היא אינה סנטימנטלית. היא נוגעת בעדינות, לעתים רק בניואנס, ברשת הדקה שעוטפת את נפשה ומפרידה אותה מהמציאות.

     

    כלומר, היא מתארת רגעים קטנים, מינוריים לכאורה, תחושה שצפה ומיד נעלמת, הבלח של געגוע, טשטוש של ההוויה. היא אינה נוברת עד בלי די בפסיכולוגיה (לא העצמית ולא החברתית), אלא מבקשת לחשוף את אותם נימים קטנים שאנו לא יכולים לברוח מהם. הסיטואציה הממשית שעוררה את הנפש, הגעגוע, הזיכרון, עשויה לעתים לקבל תפנית מפתיעה ואף משונה, ובכך לקחת את הסיפור למחוז אחר, חדש, שמטעין את הסיטואציה הראשונית בכוח רב.

     

    הסיפור הטוב ביותר בשער הראשון, ולטעמי - בקובץ כולו, מדגים זאת היטב. כיוון שהוא קצר, אבקש להביאו בשלמותו. שמו "חפץ הדיבור":

     

    הלכתי לגן לקחת ילד, ופגשתי איש שבא לקחת ילד אחר, ודיברנו כמה דקות על סמך העובדה שהוא ואני היינו פעם ביחד המון זמן.

     

    "'מה קרה' שאלתי, ורציתי לשאול: למה אתה שחוח כזה? 'עברתי ניתוח', הוא אמר, פנה קלות לאחור והראה לי איפה שתולה הפלטינה שהכניסו לו בשכמות. התפוקק לו שם משהו והרופאים תיקנו אותו. הבטתי בגוף הדווי. כל תאיו התחלפו אלפי פעמים מאז, והוא הורדם נפתח הושתל ונסגר. ואילו בי כרגע יש אולי עשרה אחוז גלויים מהילדונת הנואשת שפעם היה משוגע אחריה. וכל זה לא היה עצוב או שמח אלא פשוט היה. ואז התחיל לגבר על תנין חמר שהכנתי פעם במתנה לסבו. באמת הכנתי כזה? כן, מחומר אפור וגס, עם קשקשים משורטטים בדייקנות על פני כל הגב. הקרוקודיל עדיין מוצג במזנון בבית הספר, הוא אמר. 'הם מביטים בו כל יום. הם מאוד אהבו אותך, את יודעת'.

     

    התנין, חשבתי. חיה עם מעין שריון, המוני שיניים חדות, צבע גולמי ונחיריים פתוחות להריח טרף ודם. לא שהיא מתארת אותי בשום צורה ואופן. לו הייתי יושבת כעת במעגל של דינמיקה קבוצתית, מקבלת את חפץ הדיבור לידי ומתבקשת לומר איזו חיה אני, הייתי אומרת משהו אחר לגמרי, הרבה יותר רך".

     

      

     

    הומור מלנכולי

    כפי שניתן לראות גם בסיפור שצוטט לעיל, למשמרי יש הומור, וגם אם יש בו נימה מלנכולית, הוא עדיין עובד היטב. אירוניה דקה עוברת ברבים מסיפוריה, וכך גם תחושת הארעיות, המקריות וכאמור, ההחמצה. ככל שמתקדמים בקריאה בקובץ, הוא נהיה אישי יותר ויותר, והנפש משתוללת. בהתאמה - הטקסטים הופכים כמעט קברטיים, מופעי לשון מהנים ומצמררים בה בעת. לעתים ניתן לזהות עקבות השפעה של ריימונד קרבר, כמו למשל בסיפור "קרקפת" או בסיפור "אדום סלק וסגול כרוב": "מה שאני פועמת פועם בחזרה אלי. זו לא תובנה קוסמית. זו אמת יומיומית ברמה של להוריד את הפח".

     

    הקובץ של משמרי עוסק אמנם בזוגיות ובאהבה מוחמצת (או שהחמיצה), אבל הוא גם תיעוד מעניין ויפה של נפש המספרת,

     והאופן שבו אותה אישה בוחנת עצמה שוב ושוב, מכל מיני זוויות, כאשר למרחב זה נכנסת גם הכתיבה עצמה ואפילו הקוראים את הטקסטים.

     

    משמרי דוחקת אותנו פנימה, וכפי שהיא תוהה על האהבות ונוכחותן בחייה, היא גם תוהה על נוכחותה שלה עצמה. אם נרצה להבין את המהלך הזה לעומק, די לקרוא את "זה לא סיפור", שלמעשה מבהיר את הכול ויש בו כדי לסכם את מהות הקובץ הזה: "הימים ימי רוגז פשוט: על שאני מספיקה לעצמי. על שאני מרדימה את עצמי, או להפך: מעוררת לשווא. על שרגשות עצמי שאינם נהירים לי ימשיכו להיות לא נהירים, כנראה לעדי עד. על שהכול ייתכן והכול פתוח, ועם זאת קורה רק מה שחייב לקרות".

     

    "הנפש קמה באמצע הלילה", קובץ סיפורים מאת אביבית משמרי, הוצאת בוקסילה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הנפש קמה באמצע הלילה": קצרים ולעניין"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים