תפרו לו תיק: פרק מ"תיק IVF"

מייקל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכ"ל, מסיים את שירותו הצבאי ועוזב את ישראל על מנת להמציא את עצמו מחדש. הוא נוחת בלונדון כדי להתבשם מאווירה של חופש, רעיונות נשגבים, סקס קוסמופוליטי וקוקאין ללא הגבלה, אך בעיקר כדי לשכוח ממחבלים מתפוצצים ומשלל הביטחוניסטים שניהלו לו את החיים.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

אלא שלחיזבאללה יש עבורו תכניות אחרות לגמרי, וכך גם לשב"כ, למוסד ול-5-MI. מה שמתחיל כשנה של סקס, סמים ורוקנרול הופך במהרה לפרשת ריגול בינלאומית שמדלגת בין לונדון, פריז, ביירות ותל אביב.

גם רוני לרנר, עוזר מיוחד לראש השב"כ, מתמודד בכמה חזיתות: מחד, הוא שואף להצטיין בתפקידו בתקווה שימונה לראשות השב"כ, ומאידך, מערכת היחסים שנוצרת בינו לבין מרציאנו מטילה צל כבד על תפקודו המקצועי. ואם לא די בכך, ורד, אשתו, מאיימת בגירושים אם לא יפנה זמן מעסקי הריגול שלו לטובת טיפולי ההפריה החוץ-גופית (IVF) שעליהם לעבור כדי להיכנס להיריון. פגישה לא מתוכננת בלונדון בין ורד למרציאנו מאיימת גם היא על שלמות התא המשפחתי של לרנר.

תיק IVF - אתם עושים תכניות ואת אף אחד זה לא ממש מעניין

לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן!  

מייקל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכל, מסיים את שירותו הצבאי הקשה, ומגיע ללונדון בכוונה לנקות את הראש. אלא שבמקום סקס סמים ורוק-נ-רול הוא מוצא עצמו נסחט על ידי חיזבללה, לאחר שאנשי החיזבללה פיתו אותו לעבוד עבורם כשהתחזו לחברה המספקת שירותי אבטחה למוסדות יהודיים בלונדון.

רוני לרנר, עוזר מיוחד לראש השב"כ, מגיע ללונדון כדי לחקור את מרציאנו על הסתבכותו. הוא מציג את עצמו למרציאנו בשם יוסי. הפרק מתאר מנקודת הראות של מרציאנו, את המפגש הראשון בין שני גיבורי הספר תיק איי וי אף.

פרק אחד עשר

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, חי אלוהים בשמים, ורק לאלוהים היה אישור להיכנס אל תוך התיקים האישיים שלנו. אבל אז נולד ניטשה וכשהוא גדל הוא הכריז שהאלוהים מת והחלה המאה העשרים, אולי המאה האיומה מכולן, ובמקביל החל גם המאבק על הניהול של הארכיון האנושי.

לרגע הומניסטי קטנטן נראה שזיגמונד פרויד והאסכולה שהוא ייסד עומדים לנצח במאבק ולקבל את הזיכיון, אבל אז פרצה מלחמת העולם הראשונה ואחריה מלחמת העולם השנייה, ואט אט, כחלק מהתובנה שאי אפשר כבר לסמוך על בני אדם, עבר הניהול של הארכיון לידיה המיומנות של הבירוקרטיה.

כתוצאה מכך, כרגע אני לא יושב מול בן אדם אנושי אלא מול תוצר לוואי של המכונה שמכנה את עצמו יוסי. הוא מספר לי בסבלנות שהוא נבר במשך כמה ימים בתיק האישי שלי ואז מציג בפני פסיפס של עובדות מההיסטוריה הפרטית שלי, שיחד מצטרפות אל מה שהוא מכנה הפרופיל שלי. הוא אמנם משתדל לשכנע אותי שהוא לא סוכן של סוכנות הרשע אלא בן אדם אמיתי, ישראלי בשר ודם עם רגשות פטריוטיים, ושאני חייב לסמוך עליו כי גם אני ישראלי ועל מי עוד אפשר לסמוך, אבל אני יודע שכל מה שהוא אומר נלקח מקורפוס בירוקרטי של טקסטים כתובים מראש.

המפגש עם העולם האמיתי כרוך בתחושה קשה של חוסר אונים. בעולם האמיתי אין תמימות וחוסר מודעות ואמנות קונספטואלית ובני אדם שמעשנים ג'וינטים ולוקחים את הזמן כדי להבין לאן מובילה הדרך. בעולם האמיתי אתה משלם את המחיר על טעויות שעשית.

התחנה הראשונה בעולם הזה היתה שם קוד יואל מהשגרירות הישראלית בלונדון. שלשום בבוקר הוא התקשר אלי ופקד עלי להגיע לכתובת מסוימת. אחרי תחקיר שנמשך כמה שעות, שבו סיפרתי לו את השתלשלות העניינים, הוא פסק שהסיפור נשמע מספיק מעניין בשביל להמשיך אותו הלאה. הוא נתן לי טלפון נייד, אמר שכל ההתקשרויות שלנו בעתיד ייעשו רק דרך המכשיר הזה, ופקד עלי לחזור אל הדירה שלי ולהמתין. באותו ערב הוא התקשר והודיע לי שבזמן הקרוב ייצור איתי קשר בן אדם שקוראים לו יוסי, והוא זה שעומד לקבל את הניהול של הסיפור שלי.

שם קוד יוסי הוא מודל ביטחוני בשנות הארבעים שלו. באופן די מדאיג הוא נראה זהה למודל שאליו שייכים הכספיונים שפגשתי במשרד של ג'ורג'. ההבדל היחיד הוא שהם כנראה טרוריסטים והוא כנראה עובד עבור ארגון לגיטימי. השיער שלו קצוץ ומאפיר. הוא מעט צנום, אבל לחיצת היד שלו אימתנית.

יש משהו מעורר אמון בבני אדם שלוחצים לך את היד בחוזקה, אבל אני לא במקום לשפוט כי אני נמצא במצב צבירה של חוסר אונים, וכל רמז קטנטן יכול לעורר בי תקווה. בזמן הקצר ששם קוד יוסי נמצא בדירה שלי הוא כבר הספיק להוריד אגרוף ליוחנן. זה קרה כששם קוד יוסי הגיע לדירה מבלי להודיע ויוחנן אירח לו לחברה עד שאני אבוא. אין לי מושג מה בדיוק התרחש שם, אבל אני משער שיוחנן האידיוט, שלא ידע שמדובר בסוכן של המטריקס, שבטח מתעב הומואים ציניקנים אנטי ציוניים, לא הצליח להתגבר על המשיכה החייתית שלו למראה הביטחוניסטי עם השיער הקצוץ.

כשאני נכנסתי אל הדירה, שם קוד יוסי כבר עמד בסלון ובחן את הספרות האנטי קפיטליסטית הענפה שמונחת על המדף, ויוחנן שטף את הפנים באמבטיה ושם שקית קרח על העין. שם קוד יוסי בחן אותי לרגע ואז ניגש אלי וחיבק אותי ומסר לי דרישת שלום מאמא שלי שמאוד מתגעגעת אלי.

בסרט "מזימות בינלאומיות" של אלפרד היצ'קוק, קרי גרנט נפגש עם העולם האמיתי. נקודת המוצא שלו בסרט היא האשליה הבסיסית ביותר שלנו, בני האדם, שאמורה לגרום לנו לדמיין שאנחנו שולטים במציאות. מהר מאוד קרי גרנט מגלה שלעולם האמיתי יש כללים שונים ממה שהכיר בעולם המדומיין ושאין לו ברירה אלא לאמץ אותם אם הוא רוצה לשרוד.

ההתפכחות מהאשליה שאני עובר במהלך הסיבוב המשותף עם שם קוד יוסי במרחב הלונדוני מתחילה כבר בתחנה הראשונה. המשרד של ג'ורג'. המקום שבו הכול התחיל. אנחנו יושבים במיני קאב מול הבניין. הנהג הוא פקיסטני, שמן הסתם לא מבין מילה. שם קוד יוסי שואל אותי באיזו קומה המשרד. אני עונה לו ומוסיף שיש שומר בכניסה ושיגיד לו שהוא צריך להגיע למשרדים של הום לנד סקיוריטי קורפוריישן. שם קוד יוסי יוצא ואני נשאר במכונית. אחרי כמה דקות הוא חוזר ומודיע לי שאין שם חברה כזאת והשומר טוען שמעולם גם לא היתה חברה כזאת בבניין. אני מתבונן בו בחוסר אמון ויוצא מהמכונית. אחרי כמה דקות אני חוזר. שם קוד יוסי ממתין לי על המדרכה. המיני קאב כבר נסעה. אני אומר לו שהשומר בכניסה לבניין הוא לא השומר שהיה שם בעבר. שם קוד יוסי לא מגיב.

התחנה הבאה היא הדירה של רייצ'ל. הוא עוצר מונית ואני נותן לנהג את הכתובת. אחרי כמה דקות אנחנו מגיעים אל הדירה. שם קוד יוסי משלם לנהג ואנחנו יוצאים מהמונית. כבר ברחוב אני מבחין בשלט של חברת השכרה, שנעוץ על גדר הברזל שמקיפה את הבניין. אני מתבונן ביוסי בחוסר הבנה, אבל הוא שומר על הבעה חתומה. אנחנו מטפסים במדרגות אל הקומה השנייה. על הדלת תלויה מדבקה של אותה חברת השכרה. אני מתבונן במבט תוהה על שם קוד יוסי. הוא שומר על הבעת פנים חתומה ושואל אם אני זוכר איך מגיעים למטווח. אני אומר לו שכן ושמדובר בנסיעה של שעה על ה-M1. שם קוד יוסי שותק לרגע ואז שואל אם אני כבר מאמין שלא מדובר באיזו חברה לאיסוף מידע אלא בארגון טרור, או שאני זקוק לעוד הוכחה. אני אומר לו שאי אפשר להעלים מטווח. שם קוד יוסי מושך בכתפיים ואומר, "בוא ניסע." אנחנו יורדים אל הרחוב ועוצרים עוד מונית. אחרי שעה אנחנו מגיעים אל המטווח ושם אני מגלה שהמצב שלי הרבה יותר דפוק ממה שחשבתי, כי במקום טימותי ומטווח עומד שם בניין נטוש עם שלט שמודיע שהכניסה אסורה כי הבניין מיועד להריסה.

בדרך חזרה, שם קוד יוסי יושב לצדי ושותק. אני מתבונן החוצה, מרגיש כמו חיה לכודה. ב"מזימות בינלאומיות", אחרי שקרי גרנט מבין שהוא נפל בפח, הוא מחליט לברוח, אבל מהר מאוד הוא גם מבין שהמציאות תמשיך לרדוף אחריו ומתחיל לשתף פעולה עם יצר ההישרדות שלו.

בריחה היא לא אפשרות ריאלית עבורי. היום כבר אי אפשר פשוט לברוח ולהיעלם בקריביים. היום כבר יש פלאפונים ואינטרנט וכרטיסי אשראי וג'י פי אס ולוויינים בשמים ומאגרי מידע ויותר מדי אנשים שיודעים עליך הכול. הם יודעים לאן אתה הולך ומאיפה אתה חוזר. אני חייב למצוא מוצא, אבל באותו רגע שום דבר לא עובר לי בראש, מלבד האפשרות המצמררת שכל מה שסיפרתי לשם קוד יוסי באמת מעולם לא היה קיים במציאות אלא רק בתוך הראש שלי, והתסבוכת האמיתית היא שאני נמצא כרגע בעיצומו של התקף סכיזופרני. אולי סוף סוף התפרצה המחלה הארורה שתמיד חששתי מפניה. דברים כאלה יכולים להתרחש בלונדון. יותר מדי סמים. יותר מדי אמנות קונספטואלית. אולי זה גם מה שקרה ליוזף הגרמני. המציאות והדמיון, העבר הגרמני וההווה הקוסמופוליטי התערבבו, והוא החליט לשים לזה סוף.

אני מתבונן בשם קוד יוסי. הוא נראה לי אמיתי. האגרוף שיוחנן קיבל ממנו אמיתי. הוא מתבונן בי לרגע ואז אומר שהוא כמעט מצליח לשמוע את המחשבות שלי מתרוצצות בתוך הראש כמו אלקטרונים במאיץ חלקיקים אטומי. אני לא עונה. "אתה לא מצליח להבין איך זה יכול להיות," הוא ממשיך. אני עדיין שותק. הוא מחייך לעצמו ומוסיף שהתמימות שלי עומדת לזכותי, ואני מיד מבין הכול. איך לא חשבתי על זה - הוא ידע מראש שהכול ייעלם. הוא בוחן אותי ואז אומר, "ציפיתי שתבין את זה קצת יותר מהר." הבן זונה מסוגל לקרוא לי את המחשבות. הוא הרי נבר בתיק האישי שלי. יש לו בראש את הפרופיל שלי. אני שואל מה זה אומר. הוא שותק לרגע ואז אומר שהוא היה יותר מופתע אם כל החלקים בפאזל שיצרתי היו נשארים במקום.

אנחנו יושבים במסעדה קטנה. יוסי מעיין בתפריט ופוקד עלי להזמין כל מה שבא לי כי המדינה משלמת. זה מוצא חן בעיני. המלצרית ניגשת אלינו. היא צעירה, כנראה סטודנטית. היא שואלת בענייניות מה נרצה להזמין. הוא מעיין בתפריט ואז, אולי בגלל שהמלצרית הזאת יפה במיוחד, מתבונן בי במבוכה ושואל מה נזמין לשתות. אני אומר לו שהחוק הראשון בלונדון הוא שקודם אתה מרפד את האיברים הפנימיים בבירה ורק אחר כך ממשיך לוויסקי. הוא מתבונן בי לרגע מופתע ואז מחייך ומזמין בירה. אני רושם לו נקודה אנושית במאזן. האוכל מגיע. אנחנו אוכלים בשתיקה.

אני יודע שאין לי שום סיבה להרגיש נינוח, אבל שם קוד יוסי משרה עלי אווירה של ביטחון. הוא הרי ישראלי, לעזאזל. גם אני ישראלי. למרות הגמלוניות הצברית שבה הוא מעיין בתפריט ומזמין את האוכל ולא משאיר שום דבר בצלחת, ולמרות העובדה שיש לו שיער קצוץ ומאפיר והוא בטח לא מבין שום דבר באמנות קונספטואלית ובמוזיקה אלקטרונית ומשרת בארגון עם היררכיה נוקשה - יש בינינו מכנה משותף.

המלצרית מפנה את הצלחות ואני שואל אותו מה עכשיו. הוא מתבונן בי לרגע ארוך ואז אומר שעכשיו זה הרגע שבו אני צריך להתחיל להסביר מה גרם לי לקבל במשך כמה חודשים אלפי פאונד מארגון טרור. אני מיד אומר שלא ידעתי שמדובר בארגון טרור, וברגע שזה נודע לי הדבר הראשון שעשיתי היה ליצור קשר עם פקר ולספר לו הכול. שם קוד יוסי משנה את מצב הצבירה. הוא מתבונן בי בקשיחות ואומר שזה לא מספיק טוב, כי מבחן הסבירות לתמימות ולטיפשות הרבה יותר גבוה אצל בני אדם ששירתו ביחידה הכי מובחרת בצבא. הוא צודק. המוניטין הצבאי שלי לא יכול לעזור לי כאן. הוא ממשיך ואומר שיש לו תיאוריה אחרת, שיכולה אולי לשפוך אור על רצף האירועים.

אחרי השירות הצבאי, מתחיל שם קוד יוסי לפרושׂ את התיאוריה שלו, שלמרות ההרואיות מסתיים באופן טראומטי, אני עוזב את המדינה. כמו עוד הרבה ישראלים שמשתחררים מהצבא גם אני יוצא לטיול ארוך בעולם, אבל בניגוד אליהם אני לא חוזר ממנו. אני פוגש אנשים מכל הסוגים. אני נחשף לרעיונות רדיקליים. אני נחשף לביקורת של עיתונאים ושל אנטישמים ושל סתם בני אדם רגילים, שמציגים את ישראל כמדינת אפרטהייד ואת הנרטיב הציוני באופן פשיסטי ואת חיילי צה"ל כנאצים. אני מגיע אל לונדון בתקופה סוערת במיוחד. הרבה רעיונות מופרכים מתרוצצים באוויר. אני גר באזור שבו גרים אמנים צעירים וסופרים והומואים, שלוקחים יותר מדי סמים ומאמינים בסטלין ובמרקס ובמהפכות חברתיות. אני קורא ספרים של השמאל הרדיקלי, שרוצה לפוצץ כל דבר שקשור לניצול ולקולוניאליזם ולתרבות המערבית. הכול מתערבב אצלי יחד וגורם לי לעצום את העיניים ולשכנע את עצמי שאני משתף פעולה עם עסק שרק מוכר מודיעין ולא עם ארגון טרור, שרוצה להרוג יהודים ואם אפשר להשמיד את מדינת ישראל.

אני מתבונן בו מופתע. לא מדובר כאן בביטחוניסט מטומטם שאין לו מושג מה הולך בעולם. הבן אדם עשה תחקיר כמו שצריך. הוא הצליח לנסח בבהירות את מצב הצבירה שלי. שם קוד יוסי ממשיך לדבר. "במצב נורמלי לא הייתי טורח להתעסק איתך," הוא אומר. "בהתחשב בעבר ההרואי שלך בסיירת מטכ"ל ובעובדה שאבא שלך פרופסור לפילוסופיה, הייתי מוכן לקבל את ההסבר שלך, להעלות אותך על מטוס לישראל ולדאוג שאף אחד לא יזכיר לך את העניין, אבל כרגע המצב קצת יותר מורכב, כי אני צריך את שיתוף הפעולה שלך."

אני במדרון החלקלק. הערפל כבד. אני עיוור. אני לא רואה מתי תגיע הנקודה שבה המדרון שוב יתאזן. אולי הוא צודק ובאיזה רובד מסוים בתוך תוכי ידעתי שמדובר בארגון טרור, אבל בחרתי לעצום את העיניים ולהמשיך במשחק. אולי הזיכרונות הקשים מהשירות הצבאי ומהדברים שאנחנו עושים לפלסטינים התערבבו יחד עם התעמולה.

שרידי החמלה אצל שם קוד יוסי כבר נעלמו. יחד איתם נעלמה גם הנינוחות. הוא יושב מולי ומשקיף באדישות על ה

התייבשות הפתאומית של בלוטות הרוק שלי. אני שואל אותו מה יקרה אם אסרב לשתף פעולה. "אתה תעלה על מטוס לישראל ובשדה התעופה ייקחו אותך ישר לבית סוהר לאסירים ביטחוניים ובעוד כמה חודשים יתחיל המשפט שלך." אני שותק לרגע ואז מטיח בו שהוא לא יותר טוב מארגון הטרור ושהוא בעצם עושה בדיוק את מה שהם עושים. הוא שותק לרגע ואז אומר שהאינטרס האישי שלי, לצאת מהעניין בשלום ולהמשיך את החיים הלא מחייבים והלא נוקטים עמדה שחייתי עד עכשיו, מתגמד לעומת האינטרסים הביטחוניים של המדינה. אני מרגיש את הכבד שלי מתחיל להפריש רעלים סמיכים אל תוך מערכת הדם. עמוד השדרה שלי נסדק מכובד המשא. אני מתחיל להתכווץ על הכיסא מול המבט המנוכר של שם קוד יוסי.

"אני הולך להשתין," אני אומר לו ומתרומם. אני חוצה את המסעדה ונכנס אל השירותים. אני עומד מול השיש הצחור ומתבונן בשתן הצהוב שמושפרץ אל האסלה. אדי הצחנה עולים באפי. אני מרגיש את הבחילה. כל הסימנים המוכרים שתמיד מופיעים לפני שאני מאבד את ההכרה.