הברווז האנושי: זוכרים את דודו גבע

גבע היה נרקומן של עבודה, הוא חיבר עשרות ספרים ויצר אלפי עמודי עיתון של קומיקס ישראלי פרוע, משעשע ועצוב. מאוד עצוב. את הכל הוא עשה במו ידיו, ללא כל טכנולוגיה ממוחשבת. הכל נבע מראשו הקודח. נראה היה כאילו עוצבו הדמויות והסיטואציות בשלמותם במוחו עוד לפני שהונחו על הנייר. הקו שלו היה מדויק ולא דרש כמעט תיקונים.

דודו גבע - משעשע ועצוב בו זמנית(צילום: עמית שאבי)

"הפנייה ליוצרים, לא הייתה על מנת שינסו לחקות את סגנונו של גבע. אין טעם בכך. הוא עשה זאת יותר טוב מכולם היות והוא הכיר וברא את הדמויות הללו בעצמו. הפניה הייתה לצורך דבר מה אחר", מבהירה ד"ר נעמי מאירי דן, במאמר הנמצא בספר שנבנה מגוף התערוכה. כותרת המאמר היא 'כשברווז הופך לקדוש' (ואף אחד לא ממהר לשחוט אותו), ונעמי מדברת על מהות הדיאלוג. היא טוענת כי הדיאלוג הוא דו-כיווני במהותו, שההתמקדות של האמנים במקרה הזה היא ביוצר, והגיבורים שהם בחרו הם השיקוף שלו.

כלומר, דודו גבע הוא הברווז, הוא יוסף הפקיד, הוא האביר זיק והוא גם כל האחרים, בדיוק כשם שהברווז, הפקיד, האביר וכל האחרים, הם דודו גבע עצמו. הברווז מת, טוענת נעמי, אך לא נכחד. דודו גבע נפטר, אך לא מת. אנחנו רואים כאן, אולי, סוג של דיאלוג. אף שההתכתבות עם המתים היא אינה אפשרית, לצופה בתערוכה ולקורא בספר נראה לעתים כי מדובר בשיח דו כיווני.

סהלן, חצי מצמד בלשים שלומיאלים בעלי 'דוכן לבלשות' בשוק מחנה יהודה בירושלים, נותר לבדו בבסטה. אהלן, בן זוגו משכבר הימים מת, וסהלן מעלה את רוחו באוב. יש לנו כאן התכתבות כפולה עם המתים - גם עם אהלן, וכמובן, גם עם דודו גבע עצמו.

איורים: נעם נדב

הפעם נותר כאן בארץ דווקא החצי השני של בני הזוג, אהלן. הוא חי בדוחק, עובד כמאבטח בקניון ירושלמי, וקורא להפתעתו בעיתון איך סהלן בן זוגו, ירד לגרמניה והתעשר שם.

איורים: גיא מורד

העבודה מראה את המתרחש ביום מסוים, ה-15.2.2015, יום העשור לפטירתו של דודו גבע ולפתיחת תערוכת המחווה לזכרו. עשר השנים שחלפו לא היטיבו עם הדמויות: הקקטוס נזרק והתייבש בחצר, גופתו הירויה של סהלן נמצאת בחדר המיטות, הברווז עובד כמתדלק פשוט בתחנת דלק, המנורה מושלכת לפח האשפה, אהלן משליך את האקדח ומעלים ראיות, ורק יוסף הפקיד נותר ישוב בחדר עבודתו כימים ימימה.

איורים: גלעד סליקר

הוא מראה לילה בביתו של יוסף המתבגר. שנתו של יוסף נודדת, הוא יוצא אל המטבח ומכין לו כוס תה. או אז המצלמה מתרחקת ואנו רואים כי יוסף הפקיד חי בעצם לא על פני כדור הארץ אלא על פלנטה משלו.

איורים: אביאל בסיל

דודו גבע צייר תמיד את הקצב באותו התנוחה: יד מונפת כשהיא אוחזת בסכין, ומתחתיה הברווז. הוא לא הראה מעולם מיהו אותו קצב, היכן הוא גר, מיהי אשתו, מיהם ילדיו... ואולי רק החיים הם שנשאו אותו ל'אטליז חיים' והוא בכלל צמחוני? אולי כשהוא עולה על יצועו בלילה לפני השינה, הוא לא מצליח להירדם כי הוא נזכר בכל אותן עיניים דומעות של הברווזים אותם שחט?

איורים: צחי פרבר

מחלקת התה של מחלקת המים של העירייה (מצוירת אגב, ממש בתה), נותרה לבד אחרי מותו של יוסף הפקיד, אהובה. בעזרתו של אורי המדען המטורף, ו-די.אן.אי הנותר על שקית תה בה נגע יוסף, היא מצליחה לשחזר אותו ולהחזירו לחיים.

איורים: גיל אלקבץ

האביר זיק בא לבקר את אביו הזקן והמוטל חולה ומחוסר הכרה בבית החולים, מצמיד כרית לפניו וחונק אותו. יש כאן פתרון מידי ומוזר בפשטותו (האופייני לאביר) לבעיות סבוכות רבות. בהן השתחררות מהמחויבות ומהאחריות כלפי הדורות הקודמים, על כל רגשי האשמה הכרוכים בכך.

איורים: עומר הופמן

• את האיורים המלאים תוכלו לראות בתערוכה"עדיין אופטימיים - אמנים מציירים דודו גבע" - התערוכה: גלריה ויטרינה לעיצוב, HIT מכון טכנולוגי חולון, עד ה-22 לאפריל.
• "עדיין אופטימיים - אמנים מציירים דודו גבע" - הספר: הוצאת 'זמורה-ביתן', בחנויות הספרים.