והאוסקר הולך לדווין סמית' / צהוב
הוא כמעט אנטי-כוכב, אבל מדובר באחד מהזרים הגדולים ביותר ששיחקו בישראל. מכבי ת"א הגיעה לארנה בעמדה האהובה עליה. הקהל הירושלמי נדבק בווירוס ה"רולקסים" מיד אליהו. רז שכניק עם רשמים מגמר הגביע
צריך להתחיל מהזוכה באוסקר הישראלי, שלקח בחצות פסלון מוזהב לביתו עם גביע שרשום על שמו. סמית'. לא דונטה, דווין. אנתוני פארקר חרות באותיות של זהב בספרי ההיסטוריה הצהובים, שאראס היה פנומן, ניקולה וויצ'יץ' נדיר, קווין מגי מרשים וארל וויליאמס היה הסנטר הטוב באירופה בתחילת האייטיז. על דווין סמית' מדברים הרבה פחות, אולי כי הוא מעט מופנם, לא ממש זוהר, כמעט אנטי כוכב. אבל סמית' הוא אחד מהזרים הגדולים ביותר ששיחקו בישראל, והגיע הזמן לומר את זה. כבר לא ילד, אבל ענק.
עוד על גמר הגביע:
- מכבי ת"א זכתה בגביע ה-42 בתולדותיה
- קילר אינסטינקט לא קונים במכולת / טור
- לנדסברג: "איפה הבמות שלהם? אני מוכן לחגוג"
הוא רוצח שקט ואלגנטי, מלא בכריזמה על הפרקט ובחדר ההלבשה, מנהיג, אישיות יוצאת דופן. רגע אחד, עמוק בישורת האחרונה של המשחק בארנה, מדגיש את החשיבות של סמית' באתוס של מכבי הנוכחית. הצהובים הובילו ביתרון דו ספרתי, יוגב אוחיון הוליך מתפרצת ובמקום להשאיר את סמית' עם ליי-אפ קל, ניסה ללכת לבד לסל והחטיא. גודס הוציא לאחר מכן את שניהם ולמרות הפער הנינוח מירושלים, נראה היה שסמית' זועף ורוטן. על הספסל הוא הסביר לקפטן שלו בתנועות ברורות מדוע החלטתו לא למסור הייתה שגויה. אוחיון חזר לפרקט הרבה יותר מפוקס. סמית' סיים את המשחק עם נתונים מרהיבים, וקפטן מכבי כמובן הזמין אותו להניף את הגביע יחד עם הקפטן הפצוע גיא פניני. Mission accomplished.
היה ברור שירושלים תפתח מבערים בהתחלה. גיא גודס ופיני גרשון צפו את זה, כמו גם את העובדה שליאור אליהו ויותם הלפרין יעלו חמים וטעונים. תוכנית המשחק של גודס אפשרה חופש יחסי לשני הצהובים לשעבר עם חניקה מאסיבית של דונטה סמית', שהלך לגמרי לאיבוד בין הזרועות של בראיין–הנפלד-רנדל, דווין סמית', סילבן לנדסברג וג'ו אלכסנדר, שהתנפלו עליו בכל פעם שהעז לדרוך בבקבוק. ברייסי רייט נתן חמצן, אבל ירושלים לא באמת יכולה להסתדר בלי הסטטיסטיקה של דונטה. ככל שהמשחק התקדם, היא נשארה בלי אוויר. גודס יזם לאורך כל הגמר, תיזמן חילופים בעיתוי מדויק וגבר על דני פרנקו כמעט בכל פרמטר של המשחק. ירושלים הוטלה לקרשים מוקדם.
רוצח שקט. דווין סמית'(צילום: אורן אהרוני)
אוהדי הפועל ירושלים. פחות דוחפים מבעבר(צילום: אוהד צויגנברג)
אבל אחרי הכול הפועל ירושלים היא מועדון בהתקדמות גדולה, ללא ספק, בלי קשר לגמר. עם זאת, יש תחושה שהקהל האדום, אולי בגלל ההנהלה המסודרת והאולם הנוצץ, לקה בווירוס ה"רולקסים" המוכר מיד אליהו. פחות רועש, פחות דוחף, זחוח ויוצא מוקדם כדי להקדים את הפקקים. הקהל של מכבי היה אתמול דומיננטי ביציעים כמעט כמו הקבוצה שלו על הפרקט, ויפה עשו השחקנים שידעו להעריך ורצו מיד עם הגביע לתוך המובלעת הצהובה מאחורי הסל, שמגיעה לעבוד בכל משחק מחדש, בדיוק כמו דווין סמית'. זה נגמר בארוחה המסורתית ב-206, אבל שמעון מזרחי יודע, כמו גם גודס וגרשון, שאחרי הכל זה רק תואר ראשון. נתראה בגמר הפלייאוף.
לפנייה לכתב/ת 
דווין סמית' עם הגביע
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
