קורבן של המשחק? הטרגדיה הספורטיבית של דריק רוז

אולי יהיה כאן עוד ניסיון לקאמבק הרואי ואולי חזרה לתרומה מוגבלת מהספסל. כך או כך, אפשר לומר את זה בקול רם וכואב - השחקן שפעם היה "דריק רוז" כבר לא יחזור. דירוג העוצמה מוחה דמעה בתסכול מהפציעה הנוספת של רכז הבולס. וגם: דירוג 5 הקריירות הכי מפוספסות בגלל פציעות

פני הארדוואי. לכל מי שידע לפחות לשרוך שרוכים בכוחות עצמו אי שם באמצע שנות ה-90, השם הזה מדגדג את חדרי הנוסטלגיה בלב. זיכרון לרכז ענק, מי שאמור היה להיות ממשיך דרכו של מג'יק ג'ונסון, עם משחק שכל כולו שואו, הנאה והתפעלות.

אבל השם הזה טומן בחובו גם כאב שלוקחים איתם בני ה-25+. כאב על כישרון גדול שרק החל לפרוח וכבר נבל עם כמות פציעות בלתי רגילה, שלא אפשרה לו לסיים עונה מלאה ובוודאי לא לחזור לכושר שהפך אותו באורלנדו מג'יק, יחד עם שאקיל אוניל, לצמד המלהיב בליגה.

כואב הלב. דריק רוז בפוזה אופיינית(צילום: AP)

כעת, "ילדי דריק רוז" הם אלה שיסחבו איתם שנים הלאה את אותו כאב קטן אך מתסכל.

כי לאחר ההודעה על צורך בניתוח שלישי בברכיים ועם עונה רביעית ברציפות שתסתיים בשל פציעה, אפשר לומר בייאוש ובקול רם: דריק רוז גמר את הקריירה.

זאת אומרת, אולי יהיה כאן עוד ניסיון לקאמבק הרואי. אולי הוא יחליט להמשיך בדרך התכופה מהפרקט לשולחן הניתוחים עד שיימאס לו, או אולי במקרה הטוב יהפוך לגרסה מודרנית של "ביל וולטון", עם תרומה בדקות מוגבלות מהספסל (הסנטר היה השחקן השישי של העונה ב-1986 ועזר לבוסטון לזכות באליפות). אבל הפעם, גם התקווה של האופטימיסטים הגדולים ביותר לראות שוב את "דריק רוז" נגדעה.

אמרתם דריק רוז, אמרתם פני הארדוואי(צילום: getyimages)

דריק רוז ההוא שהפנט את כולם וסחרר ראשים עם משחק מתפוצץ. זה שאמור היה להיות הפנים של הליגה. ההוא עם החיוך השובה, עם הלוק הנכון ועם המדים הנכונים של הקבוצה הנכונה. כל זה כבר לא יקרה.

מסיבת הסיום של הילד

אי אפשר להגיד שהעונה האחרונה של דריק רוז הייתה מדהימה, אבל היא כן הייתה עונה טובה. עונת קאמבק ראויה. לצד הופעות של 30 נקודות לערב, הוא הציג גם משחקים של 1 מ-13 מהשדה או 11 איבודי כדור. אבל היה שם משהו אחר, משהו חשוב יותר – ביטחון שחזר לעיניים ולרגליים שלו.

הוא לא פחד להיכנס לסל, אבל עשה זאת בהיגיון. הוא לא הוגבל בדקות, אך לא העמיס והיה קשוב לגוף שלו. עד שזה שוב בגד בו. אולי זה המזל, אולי הגנטיקה או פשוט דרך המשחק האגרסיבית שלו מגיל צעיר שהפכה אותו מועד לפורענות. בכל מקרה, זה קרה.

ירד על דריק רוז. צ'ארלס בארקלי(צילום: MCT)

"אני צריך לחשוב על העתיד שלי מעבר לכדורסל. אני לא רוצה להגיע לטקס הסיום של בני כשכל גופי כואב". את המשפט המרגש והכן הזה אמר רוז בחודש נובמבר, כשעוד היה מוגבל בדקות ומשחקים והרבה לשבת בצד. זה היה משפט שעורר סערה.

אם הוא לא נותן את כל כולו, כעסו האוהדים, למה שיקבל את מלוא החוזה? שחקני עבר התרברבו כי בתקופתם משפטים כאלה לא היו נאמרים ועד שרגל לא הייתה מתפרקת משחקן, הם לא היו יורדים ואם צריך – גם משחקים עם קטטר. צ'ארלס בארקלי נכנס בו, רוז עצמו הצטייר כמפונק.

כעת, המשפט המהדהד ההוא שמקבל פתאום פירוש אחר, יחד עם הפציעה הנוכחית, יוצרים כמה שאלות מטרידות: האם מבעד לעשרות המיליונים וחוזי הפרסום, לא מסתתרים אנשים? האם הכסף והמעמד שאנחנו מעניקים להם, יוצרים לגיטימציה להפוך אותם בכל מחיר לקורבנות של המשחק? לדחוף אותם עד לקצה היכולת, הגופנית והרפואית, למען השעשוע הפרטי שלנו?

פעם הוא התעופף לשמיים(צילום: AP)

רוז, יחד עם הפציעות המרגיזות והתכופות של שחקנים כמו קווין דוראנט ואנתוני דייויס, שלא מאפשרות להם להגיע לישורת האחרונה של העונה במיטבם, או שורה בלתי נגמרת של פצועים שרק מתארכת מדי עונה, עשויים בסופו של דבר להוביל למהפכה הגדולה הבאה ב-NBA.

אדם סילבר הקומישנר, שבשנה בלבד בתפקיד הוכיח כי הוא יכול להוביל לשינוי תפיסתי ומחשבתי יותר מקודמו בתפקיד, כבר הצהיר בפומבי על המחשבות לשינוי אמיתי: ליצור ליגה מרווחת יותר ועמוסה פחות, עם פחות משחקי הכנה ואולי, ממש אולי, בעתיד הנראה לעין להפחית את הכמות הבלתי אנושית של 82 משחקים.

כיום הוא בעיקר על קביים(צילום: AP)

כי לראות 82 משחקים בפרק זמן רצחני של חצי שנה של הכוכב האהוב עלייך זה נפלא, אבל אם הוא לא יכול לשחק – אין בזה שום טעם. כעת זה הזמן של רוז לחשוב על עצמו. אולי אפילו לחשוב על היום של מסיבת הסיום של בנו.

אוהבים NBA? למעקב אחר הטוויטר של שרון דוידוביץ' , או הצטרפו לעמוד הפייסבוק

5 הקריירות הגדולות שנהרסו בגלל פציעות

מכל הרשימות ההיסטוריות שערך דירוג העוצמה, והוא ערך, זו כנראה המבאסת מכולן. יותר מדי התעסקות במילה "אם" ובנדמה לי, יותר מדי פנטזיות על מה היה קורה אילו, במקום להביט במציאות המרה.

הרבה שמות גדולים שראתה הליגה, היו יכולים להיות גדולים הרבה יותר אם רק היו בריאים. אם רק היה להם מזל. אם רק היה לנו יותר מזל. ברנרד קינג, יאו מינג, גרג אודן, אלה רק כמה שמות בודדים שלא נכנסו לרשימה. אלה הן 5 הקריירות הכי מפוספסות בגלל פציעות (פציעות כדורסל. מקרים טראגיים כמו של לני ביאס, רג'י לואיס ודראזן פטרוביץ', לא ברשימה).

מקום של כבוד ברשימה מתסכלת. גרנט היל(צילום: getyimages)

מקום 5 - טריייסי מגריידי - גב אכילס

כשהיה בריא הוא היה: אחד משחקני ההתקפה הגדולים אי פעם. 7 פעמים אולסטאר, פעמיים בחמישיית העונה, פעמיים מלך הסלים, הכוכב של יוסטון שאמור היה להוביל עם יאו מינג (עוד מועמד להיכנס לרשימה) לאליפות.

מה אומרים הרופאים: שהגב לא החזיק מעמד. יותר מדי פעמים הגב התחתון השבית אותו. למעשה, מאז 2003 הייתה רק עונה אחת בה רשם למעלה מ-71 משחקים כשבגיל 29 בלבד הוא כבר צנח לאזור ה-30 משחקים בעונה. היכולת ירדה, כמות הנקודות פחתה, הדאנקים כבר היו פחות מלהיבים.

אם לא היה נפצע: הוא כנראה היה מגיע לפחות לגמר אחד, אם לא יותר, זוכה בעוד כמה תארי מלכות סלים, מגיע לאזור המקום ה-10 או ה-15 במספר נקודות בהיסטוריה והיה מתמודד בכבוד עם שמות כמו קובי, דאנקן ושאקיל על תואר השחקן הגדול של המילניום. היה מתברג ברשימה שלנו גבוה יותר, אבל הספיק עוד לעשות כמה דברים יפים לפני שנכנע לפציעות, לכן הפספוס כאן קטן יותר. יחסית.

זה מה שקורה כשמגריידי בריא. מדהים

מקום 4 – פני הארדוואי - מג'יק ג'ונסון, רק פצוע

כשהיה בריא הוא היה: היורש של מג'יק ג'ונסון. רכז בגובה 2.01 מ', עם חוכמת משחק שהזכירה לכולם את הקסם מהלייקרס. עוד לפני קובי-שאק, היה פני-שאק, עם הקבוצה עוצרת נשימה של אורלנדו מג'יק. הוא היה 4 פעמים אולסטאר, פעמים בחמישיית העונה וגם חלק מנבחרת ארה"ב שזכתה בזהב באטלנטה.

מה אומרים הרופאים: שהברכיים והקרסוליים גמרו אותו. החל מ-1996, אנפרני הארדוואי המתין 6 עונות עד ששיחק מעל ל-60 משחקים בעונה ואז הוא כבר היה שחקן טוב, אבל לא יותר מזה.

אם לא היה נפצע: היה כנראה אחד הרכזים הגדולים בהיסטוריה ומעניק לנו עוד שעות של רגעים עוצרי נשימה. לא בטוח שהוא היה זוכה באליפויות מכיוון ששאקיל עזב ללייקרס עוד כשהיה בריא, אבל ייתכן כי בתום עידן מייקל ג'ורדן, היה יכול להצטרף לקבוצה שהייתה שמה אותו ככוכב הראשי שלה.

כשהשואו טיים היה בכלל באורלנדו. פני הארדוואי

מקום 3 – גרנט היל - לגרנט אין תחת

כשהיה בריא הוא היה: שילוב בין סקוטי פיפן ולברון ג'יימס, עם האלגטיות של קובי בראיינט. נבחר בדראפט של 1994, כשמייקל ג'ורדן היה מחוץ לליגה והיה הראשון בשורה ארוכה של "ג'ורדן הבא". 7 פעמים אולסטאר, פעם אחת חמישיית העונה, 4 פעמים חמישייה שנייה, רוקי השנה, זהב אולימפי באטלנטה וכדורסל מהפנט ואיכותי מאין כמוהו. היה בין הגדולים באמת של שנות הזהב בניינטיז ואפילו נבחר על ידי האוהדים לפני מייקל ג'ורדן באולסטאר של 1996. עד כדי כך.

אחרי 6 עונות בליגה, רשם מספרים בנק', ריב' ואס' שרק אוסקר רוברטסון, לארי בירד ולברון ג'יימס רשמו.

מה אומרים הרופאים: אוי, הקרסוליים. חלק רגיש אך כה חשוב בגוף האדם, בגד בכוכב הגדול של דטרויט פיסטונס. אחרי 6 עונות בריאות, באופן יחסי, אכזב שוב ושוב את המעריצים. למעט שתי עונות קאמבק מופלאות ומפתיעות בסוף הקריירה, הוא נעדר רוב הזמן עם עונות של 4, 14, 29, 21 ו-29 משחקים. גם כששיחק בריא, זה לא היה אותו גרנט היל.

אם לא היה נפצע: השמיים הם הגבול. הוא היה אמור להיות ממשיך דרכו של ג'ורדן במזרח, אבל לא עמד בעומס. שמו היה חקוק במעלה ההר בין הסמול פורוורדים הגדולים בהיסטוריה.

לבריאות! גרנט היל

מקום 2 - ראלף סמפסון - הענק שכבה

כשהיה בריא הוא היה: השחקן המכללות הגדול בכל הזמנים, כנראה. מפלצת של כדורסל ששלטה במכללות והגיעה גם ל-NBA בסערה, כשהוא מוביל את יוסטון רוקטס לגמר הליגה ב-1986 והיה החלק הבכיר במגדלי התאומים המקוריים, יחד עם האקים אולאג'ואן. סנטר ארוך ומוכשר בצורה בלתי רגילה. 4 פעמים אולסטאר, MVP של האולסטאר, רוקי השנה (84), שלוש פעמים שחקן השנה במכללות.

מה אומרים הרופאים: הרגליים, אוי הרגליים. אחרי שתי עונות מלאות ועוד אחת כמעט מלאה, החלה ההתדרדרות. בהתחלה היו 43 משחקים, אבל אח"כ הוא בקושי גירד את ה-30. הרגליין הדקיקות שלו נראו לפתע כל כך שבריריות.

אם לא היה נפצע: היה נכנס לרשימת 10 הסנטרים הגדולים בכל הזמנים, זוכה עם האקים אולאג'ואן בכמה אליפויות והשניים היו מטילים אימה, וצל כבד, על הליגה בעשור שלאחר מכן.

לא פחות טוב מהאקים, הרבה פחות בריא ממנו. סמפסון

מקום 1 – ביל וולטון - כמה חכם, ככה פצוע

כשהיה בריא הוא היה: בלתי ניתן לעצירה. נחשב לאחד מ-3 שחקני המכללות הגדולים בכל הזמנים עם שתי אליפויות במדי UCLA, זכה באליפות עם פורטלנד ב-1977 (ועוד אחת ב-86 שתכף נדבר עליה), MVP של הגמר בניצחון המדהים של פורטלנד על הסיקסרס, MVP של העונה ב-1978, פעמיים אולסטאר, פעמיים חמישיית ההגנה של השנה, חמישיית העונה פעם אחת - אחד מ-50 השחקנים הגדולים בכל הזמנים. כנראה הסנטר החכם בכל הזמנים.

מה אומרים הרופאים: פציעות באף, בכף הרגל, בפרק כף היד, ברגל... ובעצם, איפה שלא תרצו. הוא מעולם לא הצליח להשלים עונה מלאה ורק פעם אחת שיחק יותר מ-70 משחקים – ב-1986, עם בוסטון, כשהוגבל ל-20 דקות בערב ונבחר לשחקן השישי של העונה בדרך לאליפות עם הסלטיקס. בעונה בה זכה באליפות הוא רשם 65 משחקים בלבד, בעונה בה נבחר ל-MVP הוא רשם 58 משחקים בלבד. רשם עונות של 35, 14 ו-10 משחקים. נכנס ויצא מרשימת הפצועים כל שבוע.

אם לא היה נפצע: היה אפילו יותר גדול. אתם ודאי שואלים את עצמכם – איך בחרתם בשחקן עם כל כך הרבה תארים במקום הראשון בקטגוריית הקריירות שנהרסו? ובכן, זה קל. כך הרבה יותר ברור לחשוב מה היה קורה "אילו".

אם היה רושם קריירה נורמלית ובריאה, שמו היה מוזכר ליד ביל ראסל, ווילט צ'מברליין וקארים עבדול ג'אבר. טבעות רבות היו מפארות את אצבעותיו. הוא היה בין הגדולים בכל הזמנים בנקודות, חסימות ולמעשה כמעט כל קטגוריה. יכול להיות שכל ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותה, עם השליטה של לייקרס-סלטיקס בשנות ה-80, הייתה מקבלת סיפור אחר לגמרי. אבל הוא היה פצוע. חבל.