הרקדנית מתה: פרק מתוך "הקנאה"

ליסנדרה, רקדנית טנגו צעירה, נמצאת מתה על המדרכה, חמש קומות מתחת לחלון דירתה. המשטרה עוצרת מיד את בעלה המבוגר ממנה, הפסיכולוג ויטוריו, בחשד לרצח מתוך קנאה. אחת המטופלות שלו, אווה מריה, מתגייסת לעזרתו ומנסה למצוא את הרוצח האמיתי.

הקנאה הוא מותחן פסיכולוגי המתרחש בבואנוס איירס בשנת 1987, בחברה פצועה המנסה להתאושש משלטון הגנרלים האכזרי, שהעלים ועינה אלפים. המענים והמעונים חולפים אלה על פני אלה ברחובות. כולם חשודים. כולם קורבנות. וכולם יכולים למצוא את עצמם, ברגע אחד, במדור הפלילים. 

"הקנאה", כולם חשודים

פרק ראשון

לִיסַנְדְרָה נכנסה לחדר בעיניים אדומות, נפוחות מרוב בכי, מתנודדת מרוב צער, המילים היחידות שיצאו לה מהפה היו "הוא לא אוהב אותי יותר", היא חזרה עליהן שוב ושוב, כאילו המוח שלה הפסיק לפעול, כאילו הפה שלה לא מסוגל לומר שום דבר אחר, "הוא לא אוהב אותי יותר", "ליסנדרה, אני לא אוהב אותך יותר", היא אמרה פתאום כאילו המילים שלו יוצאות מהפה שלה, ככה נודע לי השם שלה, ניצלתי את זה כדי להתערב בהתקף שלה,

"ליסנדרה, מי לא אוהב אותך יותר?"

זה המשפט הראשון שאמרתי לה, כי את הפקודות "תפסיקי לבכות", "תגידי לי מה קרה" היא לא הייתה מסוגלת לשמוע, היא עצרה פתאום, כאילו באותו רגע היא גילתה אותי, בכל זאת היא לא זזה, היא נשארה בגב כפוף מצער, הראש שקוע בין הכתפיים, הידיים משוכות למטה, תחובות בין הרגליים השלובות, וכיוון שהמשפט האחרון שאמרתי עורר תגובה, הסתכנתי וחזרתי עליו, יותר ברכּוּת, מסתכל לה בעיניים, והעיניים שלה הפעם הסתכלו עלי,

"מי לא אוהב אותך יותר?"

חששתי שהמילים האלה יגררו תגובה הפוכה והיא שוב תשקע באדישות שלה ובדמעות, אבל זה לא מה שקרה, ליסנדרה הנידה בראשה ומלמלה "אִיגְנַסְיוֹ", "איגנסיו לא אוהב אותי יותר", היא הפסיקה לבכות, היא לא התנצלה, בדרך כלל אנשים מתנצלים אחרי שהם בוכים, או בזמן שהם בוכים, שריד של גאווה למרות הצער, אבל לה לא הייתה או לא נשארה גאווה, עכשו הייתה קצת יותר רגועה בסוודר הכחול שלה, היא סיפרה לי עליו, על הגבר שלא אוהב אותה יותר, ככה פגשתי את ליסנדרה, זה היה לפני שבע שנים.

ליסנדרה הייתה יפה, יפה בצורה בלתי רגילה, לא בגלל צבע העיניים או צבע השיער שלה או בגלל העור, היה לה יופי ילדי, לא בגזרה שלה, הנשית מאוד, אלא במבט, בתנועות הגוף, בהבעות הפנים הרדופות כאב, באישה הזאת, תכף ידעתי, לא מתה הילדה, הופתעתי מהדרך שלה לאהוב, מעבר לאהבה שהיא חשה כלפי הגבר הזה, היא הייתה אישה אוהבת, היא אהבה את האהבה, הקשבתי לה, הוא נשמע כל כך נפלא הגבר שהיא כל כך אוהבת,

"תפסיקי לדבר עליו, ליסנדרה, תספרי לי על עצמך."

ידעתי שהמשפט הזה עלול להלחיץ אותה, היססתי, אבל לא יכולתי להתאפק, טיפש, כבר קינאתי, לא יכולתי יותר לשמוע אותה מדברת על הגבר הזה, היא ענתה לי שאין לה מה לספר על עצמה ועוד לפני שהצלחתי למצוא הערת ביניים, לצמצם את הנזק שעשיתי, היא קמה, שאלה איפה השירותים ולא חזרה, לא באותו יום ולא בימים שאחריו.

כל ערב אני עושה הפסקה של חצי שעה, חצי שעה של בדידות כדי לצאת מאותה מנהרה של חוסר סיפוק, תסכול או ייאוש שאני שוקע בה אחרי כל מה שאני שומע במשך היום, סליחה שאני מספר לך את זה, אני לא צריך לספר לך, אבל בשלב הזה זכותך לדעת מה קורה מאחורי הקלעים, אני מוזג לעצמי כוס קוניאק ומחכה לתחושה קלילה של קהות שבאופן פרדוקסלי דווקא מחזירה אותי למציאות, למציאות של חיי, תמיד אני עושה את זה, אבל באותו יום, אותה חצי שעה נמשכה כל הערב, לא הפסקתי לחשוב עליה, על ליסנדרה, על העיניים שלה המבועתות מהממשות של הפרֵדה הזאת, ראיתי הרבה אנשים שבורי לב, אבל אף פעם לא חשתי סבל בעוצמה כזאת אצל אף אחד מהם, וזה לא היה ייאוש בדיוני, ייאוש שנובע ממצב או מהרגל, אלא מרכיב באישיות שלה, ייאוש אורגני ופנימי, יש אנשים שלעולם לא יחושו ייאוש בעוצמה כזאת, הרגשות שכולנו מכנים באותם שמות, שכולנו מסוגלים לחוות, להרגיש, קיימים אצל כל אחד מאתנו בדרגה אחרת, אנחנו מצפים שהם יהיו אוניוורסליים ונוטים לשכוח את זה, אבל המקצוע שלי מזכיר לי יום יום: הסבל לא דומה אצל כל אדם ואדם.

ליסנדרה, ניסיתי להעריך בת כמה היא, אולי עשרים וחמש, שיער חום ועור ורוד, חסר ברק, העיניים? אפילו לא שמתי לב לצבע שלהן כי הדבר היחיד שראיתי בהן היה סבל, הן היו אדומות לגמרי, היא לא הושיטה יד אל קופסת הממחטות שהייתה בינינו, היא ניגבה בעצבנות את העיניים, את האף, בשרוול המקופל של הסוודר שלה, הכחול, את הצבע שלו אני זוכר, המחשבה שאני אולי לעולם לא אראה אותה שוב גרמה לי למזוג כוס קוניאק שנייה וגם שלישית, יצאתי לנקות את הראש, אבל זה לא ניקה אותו, מספיקה אלפית שנייה והאובססיה מכריעה אותך, לזמן אין כאן תפקיד, הלכתי במורד הרחוב בידיעה ברורה שאני לא יודע לאן אני הולך, ובלי להבין את זה כבר התחלתי לחפש אחריה...

"הקנאה" מאת הלן גרמיון, מצרפתית: שירן בק. הוצאת "כתר". 332 עמ'.