יממה עגומה בבתי החולים: "שמו אותי בפרוזדור, זה היה סיוט"

המצב במחלקות הפנימיות בבית החולים שיבא תל השומר לאורך שלשום (ג') ממחיש את המציאות העגומה שנכפית על חולים בשל העומס במערכת הבריאות הציבורית. "הרופאים עושים כל מה שהם יכולים אבל גם להם אין אפשרות לעשות דבר. המציאות בלתי נסבלת", אמרה בצער אחת המאושפזות.

עוד כתבות בנושא:

• "חולים מידרדרים, ואין לנו איך לעזור להם"
• הרופאה שעקצה את נתניהו: "כואב לי הלב על החולים במיון"
• מנהל המיון בשיבא: "מרגיש שיש מזימה מאורגנת להרוג אנשים"
  

בצד המסדרון במחלקה פנימית ג' נמצאת רותי חזקיהו (57) מיהוד, שמאושפזת מתחילת השבוע. "אנשים שלא מגיעים לבית החולים לא באמת מבינים מה קורה כאן", היא אומרת. "הגעתי לחדר מיון בשבת ב-17:00 ורק ב-3:00 לפנות בוקר העלו אותי למחלקה. בגלל שלא היה מקום שמו אותי בפרוזדור בין שתי מחלקות. זה הפך עבורי לסיוט והעצבים שלי רתחו. ליד המיטה יש דלת ושם עוברים כל הזמן עם אלונקות, עגלות ומיטות. כל פעם שמישהו עבר זה הרעיש ופגע לי במיטה. הרגשתי שאני משתגעת".

נתניהו. ראש הממשלה ושר הבריאות בפועל. "הממשלה אחראית"(צילום: מוטי קמחי)

פינה "שקטה" בשיבא

לדבריה רק אחרי יומיים, בעקבות תחינתה למעבר, נמצא לה מקום שקט יותר, גם הוא במסדרון. "אין לי טענות לצוות שעושה כל מה שהוא יכול מכל הלב", היא ממשיכה. "כמי שמתאשפזת הרבה עקב בעיות רפואיות, אני חשה על בשרי את ההרעה בתנאים בבית החולים. כל שנה המצב הופך גרוע יותר. הלוואי שמשהו יקרה לפני הבחירות כדי שהמצב ישתפר".

בכניסה למחלקות הפנימיות נתלה באחרונה שלט שמבטא את הלך הרוח של אנשי הצוותים הרפואיים שקורסים תחת הנטל: תחת הכותרת "מטפלת", מציעה אישה את שירותיה בליווי המאושפזים בעלות של 40 שקל לשעה (ביום) או 50 שקל לשעה (בלילה). "אני מגיעה לבית החולים ונשארת ליד המטופל", מסבירה ויקטוריה בשיחת טלפון. "צריכים להגיד לי מתי להגיע ואני מגיעה. אני מטפלת סיעודית בהכשרתי ואני נותנת לחולה את כל מה שהוא צריך. יש כמה אנשי צוות בכל מחלקה, אבל אני מטפלת פרטית".

(צילום: חיים הורנשטיין)

(צילום: עידו ארז)

גם במיון של שערי צדק בירושלים היה עומס כבד, ובשל כך שכבו חולים רבים במיטות שבמסדרונות. אחת הסיבות לעומס במיון היא מדיניות בית החולים לא לאשפז חולים במסדרונות המחלקות עצמן, מה שבאופן טבעי מאריך את זמן ההמתנה לפני הגעה אליהן. למרות זאת, גם החולים במחלקות דיווחו שהם מרגישים מחסור חמור בכוח אדם המטפל.

אלברט מירושלים הגיע אתמול בבוקר למיון בשערי צדק עם אשתו עליזה שלא חשה בטוב. בשל העומס היא נאלצה לשכב באחת המיטות שבמסדרון המיון. "כל הלילה היססתי אם להגיע כי אני יודעת שזה המצב", אמרה. "ב-9:00 בבוקר החלטתי שאין ברירה. שאלו אותי למה חיכיתי כל כך הרבה ואמרתי שהסיבה היא שזו האלטרנטיבה האחרונה. העומס נוראי. אנחנו פה כבר ארבע שעות ולא יודעים מתי נצא מפה. ההרגשה מזעזעת. הצוות הרפואי עסוק בכל כך הרבה חולים ואין מה לעשות. צריך לחכות".

לדבריה העומס פוגע ברמת הטיפול הרפואי: "בבדיקות שנערכות במסדרון אי אפשר לעשות הפשטה למשל ובדיקות אחרות וכמובן שזה פוגע מאוד בחולים".

שערי צדק(צילום: רועי ינובסקי)

שיתה וישעיהו זיינדפלד. כבר רגילים למסדרון(צילום: רועי ינובסקי)

בעלה אלברט: "הבעיה שזה הופך לבעיית קבע ואי אפשר להתמודד עם זה. מי שאחראי לזה זו הממשלה שמתנערת וכל שנה לא נותנת את התקציבים הדרושים ואת כוח האדם הרפואי הנדרש. יש בעיה שורשית ולא מטפלים בה. הפרוזדור כבר צר מלהכיל את כל החולים. מה יעשו הלאה? ישימו את החולים בכניסה? ברחוב?".

ישעיהו זיינדפלד משכונת הר נוף הגיע למיון עם אשתו שילה אתמול בשעות הבוקר המאוחרות וזכה להיבדק רק כעבור כשעה וחצי. "ביום ראשון הגענו לפה לאחר שהייתה לו שפעת. נתנו לו כדור אנטיביוטיקה ושחררו אותו הביתה", היא מספרת. "הוא התחיל להרגיש חולשה וכאבים בחזה. התקשרתי לרופא והוא אמר להגיע מיד לבית החולים. עדיין לא בדקו אותנו, רק לקחו דם. אני כבר רגילה למסדרון. הייתי פה גם לפני שנה וגם לפני שנתיים והכול אותו הדבר. שום דבר לא השתנה. ביום ראשון אפילו לא היה מקום לזוז כאן. אנשים היו בחוץ".

שילה: "הצוות הרפואי קורס. הם מטפלים יפה מאוד באנשים, אבל יש כל כך הרבה אנשים וכל כך מעט אנשי צוות רפואי".

במחלקות עצמן העומס קטן יותר, אבל כאמור גם כאן מורגש מחסור בכוח אדם. ישעיהו, תלמיד ישיבה משכונת בית וגן, מלווה קשיש המאושפז במחלקה האורתופדית. לדבריו, "הצוות הרפואי עושה עבודה נהדרת. הם מסורים מאוד אבל בגלל העומס לפעמים צריך לחכות הרבה מאוד זמן לטיפול בתוך המחלקה. כשצריך לקחת אותו לשירותים הוא לפעמים קורא לצוות ואומרים לו 'יש עומס, תחכה', והוא בצער אומר: 'כועסים עליי שאני עושה במכנסיים'.

יש פה הרבה מאוד מתנדבים ומתנדבות שמחפים על המחסור, אבל אי אפשר לבסס טיפול רפואי על מתנדבים במקום על אנשי מקצוע".

משה משכונת גאולה מאושפז במחלקה פנימית זה כשבוע. אשתו בתיה אומרת שעומס העבודה שמוטל על הצוות הרפואי נופל בלית ברירה על המשפחות המלוות אותן: "בדברים מסוימים לוקח הרבה מאוד זמן עד שניגשים לטפל. החלפת שקית או סטומה אני עושה לו לבד. בחדר מיון זה היה נורא. היינו שם כמעט יומיים כי לא היה מקום בפנימיות. אין אלטרנטיבה ויש עומס בכל בתי החולים, גם בהדסה. לאחיות לפעמים אין זמן לטפל בנו".

יהודה בן זקן מאושפז במחלקה פנימית כבר עשרה ימים בשל חיידק בריאות. "המתנדבות עובדות בלי הפסקה ולא נחות אבל תמיד יש עומס", הוא אומר. "אתה רואה אנשים שיושבים בחדרי המתנה. בלילות אנשים ישנים על מזרנים, אין מה לעשות. המדינה גדלה וחולים לא חסר, אבל בתי החולים לא גדלים. אני בא מבית שמש אבל אין בית חולים קרוב שהיה יכול להוריד עומס. גם בשכונות הערביות בירושלים אין אלטרנטיבה, לכן אנחנו רואים פה כל כך הרבה עומס".

בבית החולים מאיר בכפר סבא המצב לא שונה. תושב השרון שהמתין על מיטה במסדרון מספר: "כמו שאתה רואה אני במצב רע ללא חדר. לא מספיק שאני חולה, גם פרטיות אין לי. זה לא מקובל ולא הוגן. אני אזרח שממלא את חובותיי למדינה, ומגיע לי טיפול ראוי. אני לא מאשים את בית החולים אלא הממשלה שמפקירה את אותנו. היא יודעת הכל ומתעלמת מאיתנו".

חולה אחר שהגיע להתאשפז במחלקת כירורגיה אמר: "בושה וחרפה להגיע למצב כזה. אנחנו מקבלים את הטיפול שלנו לעייני העוברים והשבים. זה בלתי נסבל. אני מרגיש מושפל".