"רקדתי ופתאום מישהו נצמד אליי מאחורה"
יום האישה 2015 ונדמה שנשים עדיין רוקדות עם דמעות בעיניים. מה חושבות על כך הבלייניות, איך מתמודדים עם הטרדה מינית המתבצעת באמצע הרחבה והאם יוזמה חדשה תעזור להקטין את היקף התופעה המדאיגה
אם לשפוט מריבוי ההצעות הפרסומיות לדילים של קוסמטיקה, מסאג'ים, בונבונירות ופרחים, כנראה שיום האהבה או יום האם חזרו אלינו מוקדם מהצפוי. "בשביל מה בעצם צריך את יום האישה", נשמעים קולות רבים, "הרי כבר יש לכן זכויות שוות". אז לא, קצרה היריעה מלהכיל את כל התחומים בהם אנחנו עוד רחוקות משוויון, אך החמור מהם – לפחות לטעמי – הוא בעלות האישה על גופה.
עכשיו בערוץ יחסים:
הבוס צפה בפורנו מול העובדת. הטרדה מינית?
תחום אפור: איך מגדירים הטרדה מינית?
המרחב האישי שלנו, בין אם בעת שאנו פוסעות ברחוב ובין אם בבטחת ביתנו, עדיין פרוץ וחדיר לכל דיכפין. מבטים, מגעים, הטרדות מיניות, תקיפות ואונס הם לחם חוקה של האישה. עד שנקבל זכות שווה על גופנו - הדרך ארוכה. ועל אף שהטרדות מיניות הן בעיה המטרידה כל אישה, היא חמורה בעיקר במוקדי בילוי ליליים. שם נורמת ההתנהגות הרווחת היא של מגע שלא נדרשת לו הסכמה, של גזל הבעלות על גופך לטובת ידיים זרות ואיברים נוספים המתחככים בך מתוך החשיכה. כך קורה שהתנהגויות הנתפשות חברתית כחריגות, מקבלות הכשר ולגיטימציה על רחבת הריקודים.
"הם מטרידים גם גברים"
"היה במועדון בחור שניסה לדבר איתי. לא ממש זרמתי איתו והוא הלך", נזכרת בליינית בחוויה לא נעימה. "ואז פתאום הרגשתי מישהו נצמד אליי מאחורה, זה היה הבחור ההוא כמובן. הוא לחש לי משהו באוזן ונישק לי את הצוואר. זה היה רע ממש". "לפני חצי שנה הייתי במסיבה עם חברה. היא הכירה מישהו ונשארתי לבד", מספרת אחרת. "ניסיתי לעבור בין שני חלקי המועדון כשנעמדו מולי שלושה גברים גבוהים וחסמו את דרכי. הסתכלת אליהם, שאלתי אותם מה הם רוצים, והאמצעי אמר 'אפשר לעשות דברים כאלה' ועשה סימולציה באוויר איך הוא ממשש לי את החזה".
"רקדתי במסיבה והרגשתי מישהו נצמד אלי מאחור", מספרת שלישית. "הוא תפס אותי בין הרגליים ומשך אותי אליו באגרסיביות, על הרחבה, מול כולם. העפתי אותו, אבל הוא המשיך ותפס אותי עוד פעמיים כשאף אחד לא עושה כלום. בפעם השלישית ידיד שלי העיף אותו, והבחור שהטריד אותי שרף אותו עם סיגריה בפנים, מעל השפה".
העדויות אם כן, רבות, אבל לא רק נשים סובלות מהטרדות, הן גם מנת חלקם של גברים. עם זאת, לא מדובר על היפוך תפקידים, שכן המטריד הוא עדיין הגבר. "כשגברים סטרייטים הולכים למסיבות של הומואים, שולחים להם ידיים", משתף אותי גבר סטרייט. "בפעם הראשונה שהלכתי עם חבר הומו למועדון של גייז, נצמד אלי מישהו ולא ידעתי מה לעשות. צעקתי לחבר והוא הזיז את הבחור בריקוד ועשה לו תנועת לא עם היד.
"אחרי שתי דקות חזר הבחור ותפס לי את התחת. צעקתי שוב לחבר שיעזור לי והוא אמר לי 'תתרגל, ופעם הבאה פשוט תעיף לו את הידיים'. זה לא נתפש אצלי בתור חווייה טראומטית. כנראה שבתור גבר קיבלתי את העובדה שככה גברים מתנהגים. אולי לא אני, אבל אחרים כן. אחרי כמה מסיבות כבר הייתי אדיש לזה, בטח כמו נשים במסיבות סטרייטים, וגם כשתפסו בחלצי הייתי מוריד להם את הידיים וממשיך הלאה".
שדה קרב ושמו מועדון
אם "ככה גברים מתנהגים", כיצד נגן על עצמנו מפני ההתנהגות שבשום מקום אחר לא היתה נתפשת כלגיטימית? יש הנעזרים בחבר – בבן זוג או בידיד ממין זכר. כך מעיד גבר על הבילויים שלו: "היו ערבים שיצאתי עם חברה שלי וחברות שלה, וכל הזמן הציקו להן גברים. זה הרגיש כמו עדר של קופים בגן החיות. נצמדו למישהי אחת וממש הייתי צריך לשמור עליה עם הידיים, וברגע שהגנתי על אחת מיד הגיע מישהו להציק לאחרת שנותרה ללא הגנה. אתה מצליח להיפטר מאחד, ובאופן סדרתי עוד אחד מגיע".
"מסתבר שגם אישה המגיעה למסיבה עם בן זוגה אינה חסינה מפני הטרדות", הוא ממשיך ומספר. "לצאת למועדון עם בת הזוג שלך זה עבודה, ומאלץ אותך להיות כל הזמן על המשמר. יש ערבים עם קהל ממש פרוע שלא מכבד את קוד ההתנהגות המקובל בין גברים, שלפיו אם בחורה נמצאת עם מישהו אז לא מתערבבים איתה. ואז, למרות שבחורה מגיעה עם מישהו הם עדיין חוצים את המרחב האישי שלה, עומדים מאד קרוב אליה או מאחוריה, ומקווים שבמקרה, תוך כדי ריקוד, היא תיגע בהם".
"במקרים כאלה לפעמים מספיק לעשות סימן קטן כדי להראות שיש כאן שייכות. לא חייבים אפילו ליצור איתו קשר עין או לעשות כל פעולה ממשית. מספיק להעמד באופן כזה שרואים שהבחורה הזאת 'שייכת' לך. אם זה לא עובד צריך לבוא מהצד ולעמוד בינם לבין החברה שלי כדי לייצר בינם מרווח. אם הם ממש עקשנים זה מגיע למצב שאני אומר לבן אדם משהו או עושה לו סימן עם היד. אתה למעשה נע על גבול דק ומשתדל שלא לחצות אותו כדי לא לייצר דרמות וסצנה לא נעימה לכולם, אלא אם כן ממש אין ברירה".
"חשבתי שאת סתם שיכורה"
ישנן נשים שפונות ישירות אל בעל המועדון בבקשה לעזרה, מאחר והמתרחש שם הוא באחריותו, אך פניות אלה לעיתים נופלות על אזניים ערלות. אני יכולה להעיד מנסיוני על ערב שביליתי בדאנס בר לפני מספר שנים יחד עם חברים המקורבים לבעלים. הדיג'יי העיר מספר הערות שלא במקום על חלקי גופי, אך התעלמתי ("אנחנו כבר רגילות"). רק כשהוא איים "להחטיף לי סטירה עם גב היד" סיימתי להבליג ופניתי לבעלים.
הבעלים היה בדרכו החוצה ולא התרגש כשסיפרתי לו שאיש הצוות שלו מאיים באלימות פיזית על הלקוחות. "מה את רוצה שאעשה?" אמר, "רוצה צ'ייסר?". כשדרשתי ממנו לטפל בעניין הוא אמר שאין לו מה לעשות, הפנה לי גב והלך. רק למחרת, לאחר שצייצתי את הסיפור בטוויטר, הוא התקשר אלי וניסה לעשות בקרת נזקים. "סליחה, חשבתי שאת סתם שיכורה", היה ניסיון ההתנצלות העלוב, יחד עם הבטחה שאותו דיג'יי לא ינגן יותר אצלו בבר. אינני יודעת אם כך היה, מאחר וסירבתי לחזור לשם.
סיפור נוסף המעיד על אוזלת ידם של בעלי המקום, משתפת בליינית מתוך מועדון ריקודים גדול שנסגר בינתיים. "הלכתי לשירותים, שהם משותפים לנשים ולגברים, ואיך שנכנסתי לתא הגיע גבר זר, דחף את הדלת בכח וניסה להכנס איתי לתא. היה לי ברור שאם לא אצליח להדוף אותו הוא ינעל אחריו את הדלת ואלוהים יודע מה הוא יעשה לי. אז מצאתי בעצמי כוחות-על והצלחתי לדחוף אותו החוצה. חיכיתי בתוך התא רבע שעה, ורק לאחר מכן העזתי לצאת".
"כשיצאתי מהשירותים מיהרתי לחפש את הבעלים וסיפרתי לו את מה שארע. הבעלים שאל אותי אם אני רואה את הגבר ההוא, השבתי בשלילה, ולמען האמת גם לא הייתי בטוחה שאזהה אותו, כי הכל קרה כל כך מהר, כך שלבעל המועדון לא היה כיצד לטפל במקרה. בדיעבד אני חושבת שתגובתו היתה אדישה מידי. בתור בעל עסק שמקבל עדות על אנשים שעלולים לפגוע בלקוחות שלו, הייתי שוכרת במקומו איש אבטחה שישמור על ביטחון הלקוחות בשירותים ובכל מקום אחר בו יש צורך".
דונט קיל מיי וייב
לשמחתנו, נראה שהמקרים הללו יהיו בקרוב היסטוריה, שכן רוחות של שינוי מנשבות בשבועות האחרונים, הן בקרב הבלייניות שנמאס להן להבליג ולשתוק, והן בקרב בעלי המועדונים שהחליטו לעשות מעשה ולמגר את האלימות המינית מתוכם. פוסט שכתבה בחורה בשם גילי רון בפייסבוק שלה בשם "רוקדות עם דמעות בעיניים" העלה את נושא ההטרדות המיניות לדיון. "בכל מקום שהגענו לעמוד או לרקוד בו, נתקלנו בבעיה: גברים לא יודעים לשמור את הידיים שלהם לעצמם... בחורים בטי שירט, בחולצה מכופתרת, גבוהים, נמוכים, צעירים ומבוגרים, לא רואים אותנו ממטר. ומתנהגים באלימות מכעיסה כל כך! איך זה יכול להיות, שמישהו יחשוב שהרצון שלי והאוטונומיה שלי, על הגוף שלי, לא נספרת?!".
"נמאס לי שאני לא יכולה לצאת לשומקום מבלי לפחד. ממתי מועדון נהיה שדה קרב?! בנות, בנים. צריך לדבר על זה. חברהש'ך, אחותך, גיסתך, אמש'ך וסבתאש'ך, צריכות את החופש להסתובב במרחב, מבלי שיטרידו אותן, שיפגעו בהן, שיפחידו אותן. מה עושים?". הפוסט, שזכה למאות שיתופים, עורר סערה ברשת ויצר יוזמה ספונטנית בשם "דונט קיל מיי וייב" של בלייניות ובליינים יחד עם בעלי ברים ומועדונים, השמה לה למטרה לצמצם את תופעת ההטרדות המיניות בחיי הלילה.
שירה מייקין, ממקימות היוזמה המבורכת (יחד עם גילי רון, הגר שיזף, עו״ד קרן גרינבלט משדולת הנשים, יסמין וקס, יעל אלבז ותמר מרים), מספרת כי במפגש פתוח שכינסו על מנת לדון בדרכים להתמודד עם התופעה, הוחלט לנסח אמנה לחיי הלילה. האמנה תכלול את התחייבותם של בעלי המועדונים לתליית שלטים ברחבי המועדון שמצהירים שזהו מרחב נקי מהטרדות מיניות, מינוי אחראי מטעמם אליו נשים וגברים יוכלו לפנות עם תלונות, וקיום סדנאות שייבנו ביחד עם מרכז הסיוע לנפגעות אונס בת"א עבור צוות המועדון.
"מה שמרגש במיוחד היא ההרתמות של בעלי הברים והמועדונים. לפגישות שקיימנו הגיעו נציגים של המועדונים הכי גדולים בת"א. גם הם, בדיוק כמונו הבלייניות, רוצים למצוא דרך להתמודד עם בעיית ההטרדות המיניות שהולכת ומחמירה. אני חושבת שלמשטרת ישראל יש המון מה ללמוד מהדרך שבה קהילת חיי הלילה עושה מאמץ אמיתי לאפשר לנשים ולגברים מרחב בטוח, כיפי ונקי מהטרדות מיניות מכל סוג".
אחד המועדונים השותפים ליוזמה הוא מועדון הבלוק, הידוע בחדשנותו ובניסיונו להחיל על הבליינים כללי התנהגות שלא היו נהוגים עד כה במועדונים, כמו האיסור על עישון ואיסור השימוש בטלפון סלולארי ברחבת הריקודים. "הבלוק עוסק בנושא הזה כבר הרבה זמן", מספר ירון טרקס, בעל המועדון.
"תכננו לצאת בקמפיין בנושא ההטרדות המיניות אבל היה לי חשש טבעי שנצבע את עצמנו בתור מקום עם הטרדות. אחרי שגילי כתבה את הפוסט והבהירה לכולם את מה שפחדו להגיד: שזה קורה בכל מקום ושזה מתקבל כמעט כמו נורמה, הבנתי שאני לא יכול לדחות את זה יותר, והגיע הזמן להגיד לכולם באופן ברור שיש אפס סובלנות לדברים האלה. אנחנו מכריזים בכניסה שיש איסור על הטרדות מיניות, מעודדים אנשים לדווח על כל התנהגות אגרסיבית ומסבירים במדויק איפה לדווח".
<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
איפה עובר הגבול?
מה קורה אם אני במועדון ומישהו מטריד אותי? מסתבר שהדיווח אינו מספיק לכשעצמו, מאחר שהמועדון לא מאמין באופן אוטומטי למתלוננת אלא דורש לראות הוכחות מוצקות לפני הרחקתו של הגורם המטריד. "מוצמד אל הבנאדם מעקב, לרוב של מנהלי הערב, במקרה שעדיין לא תפסו אותו עושה משהו אלא רק קיבלו דיווח. ברגע שהוא נתפס עובר על החוקים, משרטטים את הגבול בדרכים שונות. אם מדובר במשהו עדין - מסבירים לו, אם יותר חמור - מוציאים מהמועדון, מרחיקים מהמועדון לתקופה או קוראים למשטרה, תלוי בחומרת המעשה".
שלושה שבועות לאחר התארגנות היוזמה, ויש כבר מי שמבקרים אותה ומטילים ספק במידת האותנטיות שלה. "הפוסט והשיתופים שלו היו אותנטיים, אבל לא מה שקרה אחרי זה", טוענת אחת הבלייניות. "כולם ידעו מה קורה על הרחבה וזה לא עניין אף אחד. בעלי המועדונים ראו במו עיניהם גברים מציקים לי ולא עשו דבר. פתאום המאבק מתאים לאג'נדה שלהם אז עכשיו הם נורא איכפתיים. אבל איכפת להם בעיקר מעצמם".
"בעלי המועדונים הם ברובם גברים, שבמקום לדבר על נושא ההטרדות המיניות אומרים לנשים ללכת להתלונן אצל הברמן. אני מכבדת את הנכונות שלהם לעשות משהו, אבל לא מרגישה בנח עם הדרך שבה הדברים נעשים. מה שצריך לעשות זה לצאת בקמפיין שפונה לגברים ומסביר להם שההתנהגות הזאת היא לא לגיטימית, ולא לפנות לנשים ולהגיד להן להתלונן".
אין ספק שנושא הטיפול בהטרדות מיניות מערב פטרונות גברית, החל מההסתמכות על גבר – בדמותו של ידיד טוב או בן זוג שיבהיר כי הבחורה הזאת 'שייכת' לו (כדבריו של המרואיין שסיפר על הבילויים המשותפים עם בת זוגו) וכלה בדיווח אל הברמן או בעל המועדון - שוב בדמותו של הגבר הסמכותי והמגן. המסר המועבר שוב ושוב במקרים של הטרדות מיניות, תקיפות ואונס, הוא שעל האישה, חסרת האונים, להסתמך על גבר שיציל אותה מגברים אחרים. האישה נותרת פסיבית וחסרת כח ממשי.
עם זאת, הבהרה חד משמעית של אפס סובלנות כלפי הטרדות מיניות, כפי שננקטת בכניסה לבלוק וכפי, שיש לקוות, תופיע על שילוט ברחבי המועדונים השונים, עשויה עם הזמן לשנות את נורמות ההתנהגות הרווחות במקומות הבילוי. מאחר והשינוי מתחיל מלמעלה – מהחוק, ולא מלמטה – מההתנהגות בשטח, יקח לו זמן לחלחל ולהשפיע על ההתנהגות בפועל. גם אם בתחילה יפחתו ההטרדות רק מתוך חשש לסילוק מהמועדון, יש לקוות שעם הזמן הן יפחתו מפני שצורת התנהגות זו כבר לא תיתפש כלגיטימית בקרב קהל המבלים. הדרך לשם ארוכה וכוללת שינוי תודעתי רחב שבמסגרתו תיתפש האישה כסובייקט ולא כאובייקט.
לפנייה לכתב/ת 
