גני ילדים "נקיים" מאנשים עם מוגבלות
במקום לחנך, במשרד החינוך מנסים להראות לילדים שלנו שהעולם מושלם. אז מה הפלא שבעלי מוגבלויות לא משולבים בעבודה?
לפני כשבועיים התפרסם סיפורה של הגננת מיכל, שעבדה בגן ילדים ברמת־השרון. משרד החינוך להחליט להפסיק את עבודתה כי היא נאלצת להיעזר בקביים בשל בעיה רפואית (תסמונת שתקפה אותה).
בעקבות התסמונת והמוגבלות, זומנה הגננת לוועדה רפואית מטעם משרד החינוך. משרד החינוך הודיע לה שבעקבות החלטת הוועדה הרפואית, עליה לעזוב את התפקיד שאותו היא ממלאת בהצטיינות בגן. הגננת תיאלץ לערער על החלטת הוועדה הרפואית. הערעור שלה יידחה כנראה, והיא תיאלץ לעתור לבית דין לעבודה. כמה עלוב, אטום וניבזי מצידה של המדינה.
מהמקרה המזעזע הזה עולות 2 תובנות קשות:
ראשית, כנראה שאנשים עם מוגבלות לא מועסקים בגני ילדים, וזוהי מדיניות של משרד החינוך (שאמון על חינוך ילדינו).
שנית, הילדים שלנו גדלים בגנים "נקיים" מאנשים עם מוגבלות. הילדים שלנו גדלים ומתחנכים במציאות שקרית ומנותקת, שלפיה אין אנשים בעולם עם מוגבלות. שהעולם מושלם. שאין אנשים עם קביים, עם כיסאות גלגלים, אנשים שלא שומעים או לא רואים. אין בעולם שלנו אנשים שונים. איזה עולם נפלא! עולם נקי ממוגבלות... הדרך היחידה שלהם לחוות אנשים עם מוגבלות היא במקרה ברחוב או במשפחה או דרך חברים של ההורים.
אני מוטרד מאוד מאופן חינוך כזה של ילדים. אנחנו חייבים לחשוף אותם לאנשים עם מוגבלות. להמחיש להם שיש אנשים שמתקשים. אנשים שונים. ושלמרות השוני שלהם - הם שווים. הם יכולים ללמד. לחנך. לגדל ילדים. ככה אנחנו מלמדים אותם לקבל ולהכיל את השונה... זו פשוט בדיחה עצובה.
הדרישה שלנו, ב"סיכוי שווה", היא שאנשים עם מוגבלות יועסקו בכל מקום. גם בגני ילדים. גם בבתי ספר. גם במשרדי ממשלה, בעיריות ובכל גוף ממשלתי.
לעומת העולם הנפלא, המושלם, נטול המוגבלות והפגמים (לכאורה), שמשרד החינוך מציג לילדים שלנו, המציאות שונה לחלוטין: אנשים עם מוגבלות מהווים כ-14% מאוכלוסיית ישראל: כ-318,000 ילדים עם מוגבלות; כ-800,000 אנשים עם מוגבלות בגילאי עבודה. ובחישוב גס: כ-1.1 מיליון ילדים ומבוגרים. בהחלט קבוצה משמעותית.
בעולם המערבי, הנאור, זה שישראל כל הזמן מספרת שהיא רוצה להידמות אליו, המציאות שונה לחלוטין: יש התקדמות ענקית בתחום השילוב של אנשים עם מוגבלות. מערכות חוקים בגרמניה, בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות מחייבות שילוב של אנשים עם מוגבלות – בעיקר בעבודה. מדובר במספרים של 5% וגם 7% עובדים עם מוגבלות מסך העובדים.
ומתברר שאנחנו בישראל תקועים לנו אי-שם מאחור. עם דעות קדומות. עם סוג של גזענות. עם חוסר נאורות. עם דעות חשוכות.
המקרה של הגננת שמפוטרת בגלל מוגבלותה, מעיד על כשל חמור ובסיסי בהתמודדות עם שילוב אנשים עם מוגבלות. מה שחמור כאן הוא שמי שנכשל (ונחשל) הוא דווקא הגורם שצריך לטפל בשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה: המדינה והממשלה.
המסקנות ברורות לחלוטין: נראה שבממשלה פשוט לא רוצים להעסיק אנשים עם מוגבלות. הם כנראה חוששים, או שפשוט לא בא להם שיסתובבו להם במשרדים אנשים עם קביים, עיוורים, חירשים, אוטיסטים או על כסאות גלגלים. הם מעדיפים להפסיד 5 מיליארד שקלים בשנה, רק שזה לא יקרה.
נסיונות ההתחמקות מהעסקת אנשים עם מוגבלות מוכיחים בדיוק את מה שאנחנו דורשים: צריך להשוות את ישראל לעולם ביחס לאנשים עם מוגבלות.
צריך לכפות באמצעות חוק סיכוי שווה לעבודה של אנשים עם מוגבלות בשיעור של 3% בשלב מיידי וראשון. בהמשך - יש להגדיל את כמות העובדים עם מוגבלות ל-5%. אסור לבקש סיכוי שווה. לא צריך "לעודד" מתן סיכוי שווה. לא לשכנע. צריך לחייב מתן סיכוי שווה באמצעות חוק.
צריך לאפשר לאנשים עם מוגבלות להיות חלק מהמערכת שמקבלת את ההחלטות ומנהלת את המדינה – וגם להשפיע על ההחלטות האלה מבפנים.
את החוק הזה צריך להחיל על כל המגזר הציבורי, אבל בראש ובראשונה על מערכת החינוך, שכנראה מצליחה להתחמק מכך בדרך-לא-דרך. את הילדים שלנו יכולים וצריכים לחנך גם אנשים ונשים עם מוגבלות.
הכותב הוא ממובילי מהפכת השילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה, ממקימי "סיכוי שווה" ואב לילדה בחינוך המיוחד
לפנייה לכתב/ת 
