שתף קטע נבחר

סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "זקן ספוג דם": אימה שלא מרפה
    תיאורי הנוף החלומיים, המוזרות של הגיבור והיחסים שלו עם הטבע והסביבה גורמים לקורא את "זקן ספוג דם" להיות במתח תמידי - כי לא משנה עד כמה הכל לכאורה זורם, משהו מתחת לפני השטח מחכה לצאת ולא נותן מנוח

    אפתח בהבהרה: ב"זקן ספוג דם" של דניאל גלרה הברזילאי לא תקראו ריאליזם מאגי. מה הטעם לציין את זה? כי למרות שאין בספר אלמנטים על טבעיים מובהקים, יש בו בהחלט אווירה שמהדהדת אל הפנטסטי. רוב הזמן זו רק תחושה, של הגיבור, של הקוראים, ובהתחלה קשה לשים את האצבע על המקור שלה.

     

    הגיבור הוא גבר צעיר, ששמו לא נמסר לנו. לוקח זמן בין העמודים להבין שאין לנו מושג איך קוראים לו, כשם שלוקח קצת זמן עד שמתבהר למה משהו באופן שבו הוא רואה את העולם ובעיקר את האנשים שחיים בו, שונה משל רוב האנשים. לאחר מותו של אביו הוא יוצא לתהליך של גילוי עצמי או בריחה, תלוי איך מסתכלים על זה. הוא עוזב את עיר מגוריו ועובר לעיירת חוף בשם גרופבה בדרום ברזיל, לוקח לשם את עצמו, מכונית עם קצת חפצים אישיים, אלבום תמונות הכרחי ואת בטה, הכלבה המבוגרת של אביו.

     

    לכאורה, מדובר בסיפור הרפתקאות משפחתי במבנה קלאסי, שבו הגיבור עוזב את חייו הקודמים בגלל אירוע מכונן כמו מוות במשפחה, ונוסע למקום אחר, כדי לנסות ולהתחקות אחר עקבותיו של סבו. עכשיו כשאביו מת הוא רוצה לפתור את חידת חייו של הסבא, ולגלות מה עלה בגורלו אחרי שנעלם - משהו שאביו שלו לא הצליח לעשות מעולם.

    "זקן ספוג דם", מה מתרחש מתחת לפני השטח?
    "זקן ספוג דם", מה מתרחש מתחת לפני השטח?
      

    הגדולה של "זקן ספוג דם" היא שמתחת לרובד הגלוי הזה, יש עוד המון שכבות שמחכות להתגלות, גם מבחינת הסיפור האישי של הגיבור, וגם מבחינת הז'אנר. הוא כן מנהל מעין חקירה מטעם עצמו בגרופבה, שואל את ותיקי המקום אם הם מכירים את סבא שלו ובעיקר מנסה להבין למה רובם משתתקים כשהם רואים אותו ועד כמה הוא דומה לו.

     

    אבל אט-אט אנחנו נחשפים לעולמו של הגיבור עצמו, ספורטאי ומאמן כושר. מנסים להבין מה מניע אותו, למה היה לו קל במידה מסוימת לברוח מהכול, ומתחילה תחרות קטנה על ליבו של הקורא - מה מרתק ומכמיר לב יותר: סיפור חייו המסתורי של הסבא הנעלם, או סיפור חייו החסרים של הגיבור.

     

    במהלך הקריאה התחושה היא שלספר יש שינויי מצב רוח, כי הוא קצת רומן משפחתי, קצת סיפור מתח בלשי וקצת סיפור על קורותיו של אדם שאופיו הוא בדידותו. בשורה התחתונה הוא מהווה שילוב של השלושה, והתוצאה סוחפת, לא פשוטה לקריאה לפרקים בגלל העצב העמוק שנובע ממנה, אך מאוד מאוד מספקת ונוגעת ללב.

     

    יש משהו שמרגיש "עקום" באופן שבו הגיבור חווה את העולם כבר מהעמוד הראשון של הספר, כשהמספר מתעכב בפירוט על תווי פניו של אביו, כאילו שהגיבור מתבונן באדם זר: "עיניו משוטטות בכל רביעי הפרצוף ההוא במרווח של נשימה, והוא יכול להישבע שמעולם לא ראה את האיש הזה, אך הוא יודע שהאיש הוא אביו, משום שאין איש מלבדו בבית החווה הזה... ומכיוון שלימינו של היושב בכורסה רובצת בראש זקוף הכלבה הכחלחלה המלווה אותו זה שנים".

     

    דניאל גלרה. עצב נוגע ללב (צילום: Luiz Maximiano)
    דניאל גלרה. עצב נוגע ללב(צילום: Luiz Maximiano)

    בניגוד לתחושה הראשונית, לא מדובר בניכור רגשי גרידא. לגיבור יש בעיה נוירולוגית שלא מאפשרת לו לזכור פרצופים. הבעיה הריאליסטית הזו מכתיבה את הטון של הספר כולו כשהגיבור חייב להיתפס לפרטים קטנים כדי לסמן לעצמו בראש מי הם האנשים שאותם הוא מכיר. הוא לא מזהה את פניהם, אף פעם - ללא קשר לרמת החשיבות שלהם ועוצמת רגשותיו כלפיהם.

     

    לתיאורי האנשים בגרופבה מצטרפים תיאורי העיירה עצמה, שמוסיפים לגוון החלומי, והמעט מסויט לפרקים של הסיפור כולו. הוא משתקע בעיירה שחיה מתיירות בימי הקיץ, אך מראה את פן אחר שלה בימי החורף כשהיא הופכת למקום שכוח אל וסחוף רוחות וגשמים.

     

    כישורי השחייה שלו משתלבים גם הם כמוטיב ומשקפים את אופיו והלך רוחו, וכך גם והיחס האוהב והמכבד שלו מצד אחד לכלבה הנאמנה של אביו בה הוא מטפל בחמלה וחיבת אין קץ, ומצד שני לים, שבימים סגריריים הופך לאיתן טבע שיש להישמר מפניו.

     

    גלרה מיטיב להשתמש באלמנטים מחיי העיירה ומהטבע כדי ליצור אווירה מאיימת, של סכנה מוחשית, אך בלתי נתפסת באותו זמן. הוא עושה זאת על פני השטח

     לכאורה, במשפטים קצרים ויבשים שמקפלים בתוכם רגשות גועשים מבלי להיות נדושים. דוגמה שמסמלת במידה מסוימת את הלך הרוח של הספר כולו אפשר לקרוא בפסקה מעמוד 126: "משהו חשוב השתנה באוויר, אבל קשה להגדיר מה. העננים התרבו עוד יותר ושעת בין הערביים נטולת כל צבע. הערפל נמוג. הוא מביט אל האופק וחש צינה בעמוד השדרה. סופה מטילת אימה נראית בלב ים. עננים כהים הנישאים כגלים מתקדמים בכיוון החוף כחומה מבשרת רעות המתפרשת כמעט למלוא האופק הנראה לעין, אף משהו לא נראה בסדר. הסערה זזה ואינה זזה בעת ובעונה אחת. היא משנה צורה, אך המעבר ממצב אחד למשנהו אינו נתפס.

     

    "ככל שהוא מתבונן כך גובר בו הספק שאכן מדובר בענני סערה. אין ברקים ולא רעמים. הרכס הכהה משתקף באופק, ופה ושם מתכווץ ומתרחב. הצורות נראות קרובות ובה בעת מטושטשות מהמרחק. כמו בהולגורמה. אם העננים קרובים כפי שהם נראים, אז הציקלון יבלע אותו לפני שיספיק לרוץ ולתפוס מחסה. אם הם רחוקים כפי שהם נראים, הרי שהם עצומים. ממדים שלא מהעולם הזה. הוא חושב שאולי הוא צופה ברעידת אדמה תת ימית הנעה אל החוף. תוצאה של מטאור אפוקליפטי בלב האוקיינוס האטלנטי. סוף העולם המתקרב בדממה. הוא מסתכל מהופנט בתופעה המשנה צורתה".

     

    בלי לגלות יותר מדי על מהלך העניינים אפשר לומר שקטע זה לא נשאר רק בגדר תיאור נוף, והמספר חוזר אליו בהמשך כדי להסביר אותו, ולהפוך אותו לאלמנט נוסף בעלילה ובהתפתחותו של הגיבור. השזירה בין הים, מזג האוויר, הקשר הנרקם בינו לבין בטה המבוגרת שהיא גם חברה נאמנה וגם זכר מאביו המת והמגורים בעיירה שהחיים בה מתעוררים רק בקיץ רוקמת סיפור ייחודי. יש בו מסתורין שבדיוק מספיק כדי להתחבר אל הדמות המובילה שבו, להיקשר אל האדם הזה, וכשסיפור חייו והקשרים הסבוכים שלו למשפחתו מתבררים, לא ניתן להישאר אדישים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""זקן ספוג דם": אימה שלא מרפה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים