צאו מהארון הפוליטי
דגלי הגאווה שהתנופפו בליל הניצחון במטה הליכוד מבשרים שחר של יום חדש. הימנים בקהילה הלהט"בית יכולים להפסיק להתבייש
בשנת 1999 נקראתי בפעם הראשונה בחיי לממש את זכותי הבסיסית במדינה דמוקרטית. שלוש שנים וחצי אחרי רצח רבין, לבחור שגדל במרכז תל אביב כל חייו לא הייתה כל התלבטות. מילים לא יתארו את גודל ההתרגשות בליל המהפך כאשר אהוד ברק עלה על בימת הנצחון והכריז כי מחר "נתעורר לשחר של יום חדש". אלא שלא עברה לה שנה וחצי והתעוררנו אל שחר של אינתיפאדה שנייה וגל טרור שישראל לא הכירה עד אז.
אני סירבתי להתעורר מהחלום. מצדי שיחזירו גם את שינקין אם צריך, העיקר שיבוא שלום. המשכו של החלום ושברו כתובים בדם בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, וכמוני רבים אחרים החלו למצוא את עצמם נעים לכיוונה הימני של המפה הפוליטית.
עוד בערוץ הדעות של ynet
מיומנה של ניאנדרטלית / ליזה חולודובסקי
איך נפלו ציוֹנים / גדי טאוב
ביום רביעי האחרון, לאחר שש עשרה שנים, הרגשתי כי שוב התעוררתי לשחר של יום חדש. בזמן שרוב הציבור בישראל מנסה לעכל את התוצאות הבלתי צפויות וגדולי הפרשנים והסוקרים מנסים להבין היכן טעו, אותי תפסה תמונה צבעונית אחת במיוחד. בתמונה נראו דגלי גאווה מתנופפים במטה הליכוד, המקום שאליו נשואות כל עיני עם ישראל באותה השעה. בין המון האנשים הצוהלים אפילו הצלחתי לאתר את חברי הטוב ביותר ובן זוגו, יו"ר גאווה בליכוד אמיר אוחנה, רוקדים מאושר.
לצערי, בעוד שבלבי התמלאה תחושת תקווה, רבים מחבריי הרגישו שהם התעוררו לשחר של יום ישן. אותם אנשים שיצאו נגד מסע ההפחדות של נתניהו, הציפו את הפייסבוק בנבואות שחורות לגבי עתידה של הקהילה בישראל. שוחרי החופש, הסובלנות והפלורליזם סירבו לקבל את העובדה שיש הומואים ולסביות שאוחזים בתפישות מדיניות, כלכליות וחברתיות שונות משלהם. במו עיניי ראיתי פוסטים שמאחלים למצביעי הליכוד הגאים להיתקל בסרבנות המדינה כשירצו להתחתן עם אהבת חייהם.
ואם לא היה די באמירות הגזעניות של אלונה קמחי ואחרים נגד כל מי שלא הצביע כמותם, הגדיל לעשות אביעד קיסוס וכינה ברדיו את חבריי טיפשים ונחותים. אמנם אני טיפש לפי תפישתו של אביעד קיסוס (למרות שאני בוגר תואר שני בהנדסה וזה עתה סיימתי לימודי רפואה), אבל אני לא תמים לחשוב שהשותפות ה"טבעיות" לקואליציה יהפכו את חיינו לקלים יותר.
אני גם לא משלה את עצמי שעוד שנה אזכה להתחתן עם בן זוגי או שאוכל להביא ילד בלי לטוס לצדו השני של כדור הארץ. מאידך, קשה לי לראות כיצד ממשלתו ההיפותטית של הרצוג שהייתה כוללת את החרדים ונשענת על תמיכת הרשימה המשותפת הייתה מקדמת את זכויות הקהילה. נכון, מרצ הייתה אמורה להיות שותפה בממשלתו, אבל לא נראה שזהבה גלאון הייתה מסוגלת להזיז יותר מדי עם חמישה מנדטים, למרות שהייתה חוזרת רעננה ונמרצת אחרי גלות ממושכת באופוזיציה.
בניגוד לחבריי בשמאל, אני מסרב להתנבא ולהיות פסימי, אבל אני כן יכול ורוצה להאמין שחברי אמיר אוחנה יצליח בכל זאת לכהן כחבר בכנסת ה-20. כך או כך, ב-17 במרס 2015 נפל דבר בתולדות הקהילה הלה"טבית הישראלית. בעצם שניים. בשעה שמקומה של הקהילה הגאה בתוך מפלגת השלטון מבוסס מתמיד, גדלה היכולת להשפיע במקום שבו מתקבלות ההכרעות באמת, במיוחד לאור התחזקות הליכוד על חשבון בעלות הברית הטבעיות. בנוסף, יותר ויותר בני ובנות הקהילה יכולים להפסיק להתבייש בדעותיהם ולאפשר לעצמם לצאת מהארון הפוליטי ולהיות "ימנים מוצהרים". וזה לכשעצמו מבשר על שחר של יום חדש.
הכותב סיים בית ספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בעל תואר שני בהנדסת חשמל בטכניון
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
