שלום עכשיו: חנוך עדיין כועס, נוקב ואוהב

אין באמת חיה כזו, ביקורת אובייקטיבית. לא חשבתי ככה כבר ביומי הראשון כמבקר מוזיקה, ומאז העניינים רק מידרדרים. כמובן, יש מדדים יותר שכלתניים; יש ניסיון מצטבר; וידע מתגבר. אבל בשורה התחתונה - הביקורת היא תבנית נוף מבקרה.

(צילום: מוטי קמחי)

מה שהופך את ההתמודדות עם אלבום חדש של אייקון, דוגמת שלום חנוך, לקשה במיוחד. כי מעל אלבום כזה מתנוסס, מראש, שק בלתי אפשרי של ציפיות. אתה רוצה, כמעריץ, שיגרום לך להרגיש שוב כמו נער מבוייש בן 16, ש"לא יודע איך לומר לך" לילדה יפה על שק"ש, בלב פסטיבל ערד. ואתה מצפה, כישראלי מודאג, שהוא יצליח לנסח שוב כתב אישום מזוכך על מה שקורה סביבך, כמו שעשה ב"מחכים למשיח". ואתה מייחל, כגבר שרואה את נעוריו הולכים ומתרחקים, שזקן השבט שלך - החכם, הקול, הנערץ - יוסיף להיות רלוונטי. כי אם לא, מה זה אומר עליך?

וכך קרה שהתיישבתי מול "הטעות והמקרה", אלבומו החדש של שלום, והראשון שלו מזה חמש שנים, במתח גדול, כאילו אני הוא זה שעומד לביקורת. מייחל להתרגש, להיות מוקסם, להתאהב מחדש. והתאכזבתי עמוקות, בתום ההאזנה הראשונה.. זאת הייתה חוויה ארוכה, תובענית, וגם די מתסכלת. שלום מדבר, ומדבר ומדבר. תילי תילים של מלל. ספק שר, ספק נואם, לפעמים מרגיש כמו בעיצומו של ערב ספוקן וורד. הוא נשמע חיוני יותר מתמיד, והמעטפת המוזיקלית של שותפיו הוותיקים לואי להב ומשה לוי מגוונת ומלאת גרוב ואופי, אבל אתה מנסה כמאזין להיאחז בחת'כת מלודיה בריאה, באיזה ניגון שחודר לך את בית החזה, ולא מוצא. מזל שבערך באמצע האלבום ממוקם "תמיד זה עכשיו" המקסים, שיצא כסינגל, ומאפשר לך להסדיר נשימה. אבל גם אחריו, הנאום האינסופי נמשך. ונמשך.

נשימה עמוקה, מחשבות עגומות ותה עם נענע. יצאנו להאזנה השנייה. פתאום, כמו בקסם, הפלטה הכמעט שטוחה של הצלילים מתחילה להיצבע בגוונים שונים ומאובחנים. רגעים מלודיים קטנים, אבל עבים, מזנקים מתוך הרמקולים, מוכנים לטרוף את הלב. איך לא שמתי לב ל"חרש נושבת", מנגינה שכולה כיבוש איטי ונאור, בליווי גיטרה? או ל"ליל קיץ", אחיו הצעיר והמוכשר עד מאוד של "לילה" הקלאסי? ואלוהים, כמה יפה השיר "סופרת גדולה", שכולו תיאור מזהיר של הצצה חטופה באינטימיות נשית. כן, יכול להיות שזה לא נגמר. ועדיין, חלקים גדולים מדי מהמכלול נשמעים לי מדוקלמים. כמעט אנטי מלודיים. אני צריך עוד תה עם נענע.

האזנה שלישית, והתמונה מתבהרת עוד יותר. הקלישאה מצפה מיוצר בן 68 לייצר אלבום "מפוייס". "בוגר". "בשל". בקיצור, שינפק עוד עשרה "אהבת נעוריי". אבל שלום חנוך תמיד שנא קלישאות. ועוד יותר מכך – התרחק כמו מאש מהתבניות הבטוחות, של ייצור להיטים לקהל הישראלי. וכך, גם בגילו המתקדם הוא מתעקש להישמע כועס, חשקן, נוקב, עצבני ואוהב. למעשה, שלום חנוך של "הטעות והמקרה" הוא פשוט יוצר המצוי בבערה. וזה מופלא בעיניי. כי כמה אמנים ישראלים בני 68 אתם מכירים שעדיין שרויים באותה – סליחה, בונו, על ההשאלה הגסה – אש בלתי נשכחת?

האש הזו משאירה אותו מבקר חד של המציאות הישראלית ("לשכוח שלא טוב", "ההר") ושל רוח התקופה ("אנשים"); היא משחררת ממנו אנרגיות רוקנרול כמו פעם ("לא שבעה ממני") ומהעבר השני גם עדינות נוטפת עסיס (כמו ב"תלוי בטונים", האהוב עליי ביותר מתוך שירי האלבום). הוא, שחבריו הטובים ביותר כבר נפרדו מהעולם, נשמע כאילו הוא מנסה לחיות את הרגע, עד סופו. ובמילותיו: "הזמן בוער לי ועולם שותק".

אבל לאש הזו גם יש מחיר. היא מייצרת שירים שמוותרים מראש על הגימור העדין. שירים שרואים להם את התפרים (כמו שיר הנושא, שכולל שורות שכאילו נלקחו מתוך יומן העבודה של שלום, כולל אזכור שמותיהם הפרטיים של הסוכן שלו ומנהלו האישי). וגם שירים שמוותרים מראש על העניין הזה, שנקרא מלודיה. זה לא ששלום איבד את הכישרון לייצר מנגינה מנצחת. יש מספיק רצועות באלבום הזה שמוכיחות את ההיפך (ע"ע "תמיד זה עכשיו"). אבל עושה רושם שבלהט הקרב, זה קצת פחות חשוב לו. לפעמים זה מכביד על האוזן, אבל מרתק. סיור פתוח למעמקי התודעה של שלום חנוך.

כל הג'אז הזה הופך את ההאזנה ל"המקרה והטעות" למאתגרת מאוד, אבל גם למשתלמת. בעיניי, זהו האלבום הטוב והמשמעותי ביותר של שלום חנוך מאז "א-לי-מות", שיצא בשנת 1994. אחרי 20 שנה, שיבה זרקה במלך. אבל הוא עדיין מלך.