סוף החברות: כשהחבר הכי טוב הופך לאבא
למה גברים שוכחים שהם גברים ברגע שנולד להם צאצא? למה הם לא מסוגלים לשים בצד את ההורות ולהיות הם עצמם, כפי שתמיד היו? אורן הדר מקונן על חבריו שהפכו להורים ואיבדו את השכל, הביצים והסיבה לחיות
ברצוני לשתף אתכם במשהו אישי שמדאיג אותי מאוד. כן, אני יודע שבדרך כלל אני מספר לכם על כמה כיף להיות רווק, או על איך נמנעים מעוגמת נפש בעולם הדייטינג הססגוני - אבל הפעם אני באמת מדבר מהבטן: אני מרגיש שאני מאבד כמה מהחברים שאני הכי אוהב.
עוד בנושא:
למה חברים שלי גונבים לי את כל הבחורות?
בראד פיט או פול ניומן: מה הופך גבר לסקסי?
ולמה? משום שהם החליפו את כיסא הבר בעריסת תינוק, במקום ממים מצחיקים ונונסנס הם מזהמים לי את הפיד בפייסבוק בתמונות של תינוק שנראה כמו כל יתר התינוקות, ובמקום להגיד "צ'מע, נראה לי שספיידרמן מנצח את באטמן במכות", הם פולטים פנינים כמו "צ'מע, נראה לי שבסופרמרקט 'פרנסי בית שמאי' יש סייל על חיתולים משומשים". אגב, ברור שספיידרמן מנצח. יש לו כוחות על ובאטמן הוא סתם מיליונר עם בעיות ואוטו מגניב.
כנראה שתינוקות פולטים איזו קרינה שגורמת לגבר הממוצע לאבד שליש מהמוח שלו, ללהג שטויות ואז לא להבין למה אני - ושאר הרווקים שבמעגליהם החברתיים - מתרחקים מהם כמו מציפור מתה בכניסה לבניין. אז מה בדיוק גורם לגברים לשכוח שהם גברים ברגע שהם נהיים הורים? לפניכם חמשת השלבים של אובדן הביצים המסורתי שחווה הגבר הממוצע ברגע שהוא הופך לאב מתחיל. מישהו בחבר'ה שלכם מצפה לתינוק? הנה מה שצפוי לכם.
שלב ראשון: התלהבות
"מיכלי בהריון!" יכריז הבחור, כולו התרגשות והתלהבות. "מזל טוב!" יענה העולם החברתי שלו. בהתחלה זה נראה בסדר והחבר'ה מפרגנים. הזוג המאושר ביחד ורוצה ילד ועכשיו יהיה להם אחד. העניין הוא שתוך זמן קצר תגלו שהחבר שלכם לא יוצא משלב ההתלהבות שלו הרבה אחרי שכבר התעייפתם מלפרגן לו. "יה, אנחנו הולכים להרצאה של היפית בת שישים שילדה שלושה תינוקות עם אותו הדולפין!" הוא יספר ואתם תפהקו.
"יה, מיכלי כבר בשבוע 22! היא ענקית אבל כל כך מהממת! אני נמס מאיך שהיא זוהרת", הוא יתפייט ואתם תציצו בשעון. כבר בשלב הזה תתחילו להבין שקמה חומה בין החבר וביניכם, כי אם זה לא קשור ביצור קטן שיוצא מתוך יצור גדול יותר, פשוט אין יותר על מה לדבר. אם במקרה מישהו בחבר'ה יזרוק מילה על סקס, יספר הבחור שאין דבר יותר סקסי מאישה בהריון ושסקס הריוני הוא פשוט חוויה רוחנית מדהימה. אתם לא תגידו "איכס" בקול. אבל איכס.
שלב שני: לידה
"מיכלי יולדת!" יכריז הבחור, מקפץ באושר כשעיניו מבריקות. "מזל טוב!" יענה העולם החברתי שלו. גם כאן יש כמה ימים של פרגון. וגם כאן תגלו שהבחור ממשיך לקפץ הרבה אחרי שמיציתם את החוויה. יכול להיות שתגיעו אליו הביתה כדי להגיד שלום למיכלי ולראות את התינוק (ספוילר: הוא נראה כמו כל תינוק אחר שאי פעם ראיתם). בשלב הזה החבר שלכם יעלם לכם קצת, אבל אתם לא תשפטו אותו. מה, יש לו ילד חדש וכולם יודעים שזה בלאגן. כשתפגשו, תשאלו אותו "נו, איך הולך"? והוא יתחיל לספר לכם על גווני צואה, על טכניקות לזיהוי צווחות של תינוקות ועל פרשנות של כל מיני דוקטוריות עם שלושה שמות משפחה למשמעותן ועל כמה כיף לחזור לעשות סקס עם מיכלי, עכשיו כשהיא סוף סוף נראית כמו בנאדם.
שלב שלישי: התגלות רוחנית
הילד בן כמה חודשים, מיכלי כבר חזרה לעבודה. החבר שלכם נמצא במקום מאוד, מאוד רגשי: בשלב הזה תגלו שהבחור עבר התגלות רוחנית עמוקה, כאילו שהה תשעה חודשים באיזה מקדש על הר בנפאל. ואם אתם לא אנשים רוחניים במיוחד, לא תבינו מה הקטע שלו ולמה הוא חייב לדבר על כמה מדהימות הידיים הקטנות של הצאצא שלו וכמה לא באמת מפריע לו לקום באמצע הלילה כי פשוט מקסים לראות את העולל נרדם לו על החזה. אם במקרה תגידו שאתם לא מתחברים לכל השטויות הרוחניות הללו, הוא מיד יתעצבן וישלוף את המשפט שלו: "אתה לא יכול להתחיל להבין אפילו מה זה כשיש לך ילד" .זה משפט שאמרו לי פעם או פעמיים בחיי, ואני מוכרח להודות שזה מעצבן. נכון, אין לי מושג איך זה. אין לי מושג גם איך זה לדחוף פינצטה לשקע חשמלי או להשתמש בסמים שמופקים מקקטוס סן-פדרו (כי הראשון מטומטם, השני לא חוקי ושניהם מסוכנים). מה זה משנה? ההתנשאות הזו היא מין התבצרות במצב המורכב - לטוב ולרע - שבו נמצא האב הטרי, דבר שהוא מבצע כשברור לו שלא מבינים אותו. הוא מתבצר ברוחניות שלו, אותה הוא מעדיף על פני החברות שלכם. כאילו שכח לגמרי שאבא שלו לא היה רוחני במיוחד כשתפס אותו מגניב לכם משקאות מהארון בסלון כשהייתם בכיתה ח' או כל זיכרון אחר מההורים שלו. הוא חי בסרט שלו, אבא גנוב.
שלב רביעי: הילד בן שנתיים, החבר נעלם
"תגידו, מה קורה עם אבי? מישהו ראה אותו לאחרונה"? ישאל מישהו מהחבר'ה. "מאז שהוא אבא הוא נעלם. כל הזמן עם הילד, אי אפשר לתפוס אותו אפילו בטלפון", יגיד מישהו אחר. מישהו שלישי יסמס לו ואבי לא יענה כי אבי נמצא עכשיו בעולם אחר לגמרי, בו הוא לא גבר אלא הורה ולהורים אין חברים. החברים שלהם הם ההורים של הילדים מהגן או בית הספר של הילדים שלהם. לא תוכלו להצטרף אליהם ליציאה כי:
א. הם יוצאים למקומות ממש, ממש משעממים ובשעות מבאסות (בית קפה בחמש בערב, למשל.)
ב. כי הם ידברו רק על שטויות משעממות שקשורות לילדים המשעממים שלהם. אגב, מהר מאוד הם יקלטו שאף אחד לא רוצה לשמוע שהילדה שלהם ישבה היום או משהו ובמקום לחפש משהו מעניין לדבר עליו - יחפשו מישהו שישמע את הסיפור הזה ויגיד "די, באמת? איזה יופי? הו, הראה לי עשרים או שלושים תמונות שלה, עכשיו!".
וחוץ מזה, אם במקרה תפגשו את החבר האבוד ותנסו לדבר איתו, תגלו שמדובר ביצור אחר לגמרי ממה שהכרתם. הוא לא רואה משחקים ("מה, ירדנו ליגה? איזה קטע, לא ידעתי"), הוא לא מתעניין בסיפורים שלכם, וענייני דייטינג ויחסים נראים לו כמו היסטוריה עתיקה ("אורן, תאמין לי, אתה תתחתן עד סוף השנה, יש לי הרגשה כזו") ובכל פעם שלא תגלו עניין במה שהילד שלו אכל/שתה/הקיא ותגידו שאתם לא כל כך מתחברים לכל העניין הזה, הוא יגיד "טוב, כשזה יקרה לך תבין בדיוק על מה אני מדבר".
<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
שלב חמישי: הילד בן שלוש, מיכלי שוב בהריון
החבר יצוץ פתאום בפייסבוק שלכם, ישאל שאלה, יזרוק מילה, יתחיל לדבר. והוא ירצה באמת להתעדכן ולשמוע כמה שיותר פרטים, לנסות לחיות קצת דרככם - החברים הרווקים שלו. ירצה לדעת לאן נסעתם ואיך היה (כי בגלל הילד הוא לא היה בחו"ל כבר שנים), ירצה לשמוע איך התקדמתם בעבודה (כי הוא איבד את האמביציה שלו - אי אפשר לקחת סיכונים כשיש ילד ועוד אחד בדרך), ויתענג על כל מה שתספרו לו וקשור לדייטינג או עולם הרווקות באופן כללי.
זה קצת בגלל שמסתבר שמיכלי עושה לו את המוות, ואם לא היו הילדים הוא כבר מזמן היה בורח משם ובעיקר בגלל שהוא יודע שמכאן, החיים שלו כבר לא לגמרי שלו. פה יתכן שתשמעו אותו פולט דברים כמו "אני מאוהב בילד שלי ומצפה כבר לילד הבא, אבל דוגרי, אולי נכנסנו לעניין הזה של ההורות קצת מוקדם מדי", ואפילו "לא קל לי עם מיכלי, אבל הילד עושה את הכל שווה, אפילו שהוא משגע אותי לפעמים", ובין השורות אתם קולטים שהוא אומלל.
כשתשאלו אותו מה קורה אצלו, לא יהיה לו יותר מדי לספר. הוא כבר הבין שאף אחד לא רוצה לשמוע כמה הילד שלו חכם או יצירתי או מצחיק. ובגלל שבמשך שנים הוא דיבר בעיקר עם הורים אחרים, המוח שלו הפך לסירופ. למשל, אני לא יודע למה, אבל כל חברי ההורים אוהבים לדבר על "איך פגשתי את אמא" וכל מיני סדרות תלושות כאלה שעוסקות ברווקים צעירים למיניהם. אותי כולן מצחיקות בערך כמו התוכניות בערוץ הקניות, אולי בגלל שאני חי אותן ולא בורח אליהן מדי פעם כשהילד שלי סוף סוף הולך לישון.
מה עושים בנידון? האמת, אין לי מושג. אשמח לשמוע רעיונות בטוקבקים.
לפנייה לכתב/ת 
