בחירות מזרחיות רציונליות

לפני הבחירות היה נדמה שכולם מבקשים את הקול המזרחי. אלא שלאחר הבחירות התברר כי שוב המזרחים איכזבו, לא סיפקו את הסחורה לשמאל ו"הצביעו נגד עצמם". האמנם לא להצביע לשמאל משמעותו הצבעה לא שקולה והגיונית ומנוגדת לאינטרסים מזרחיים?

על מנת להשיב על שאלה זו כדאי לבחון את מפלגת העבודה על ציר הזהות ועל ציר המדיניות הכלכלית. דוד בן גוריון, ממנהיגי תנועת העבודה, קבע בדברו על המזרחים כי "במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות ובעבדוּת ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח".

עוד בערוץ הדעות של ynet

מקVים שטעינו / פולי ברונשטיין

הנאום שהרצוג לא נשא / רון ברקאי

קשה להפריז בעומק חוסר הידע של בן גוריון בכל הקשור ביצירה הדתית והתרבותית וברמת ההשכלה של יהודי המזרח בשעתו. לחוסר ההבנה התלוותה אותה התנשאות גזענית שאפיינה את קברניטי המדינה. באקלים זה, לא ניתן היה לצפות שתתקיים הזדהות ותחושת שייכות למפלגה שזו תפישתה.

חלק מהזיכרון הקולקטיבי. הבחירה בליכוד הייתה הגיונית(ציום: מוטי קמחי)

האם קיים קשר בין הזהות של בן גוריון לבין העובדה שמעולם לא היה באמת סוציאליסט ושבעצם התנגד לבנות כאן מדינת רווחה? פרופ' אורי זילברשייד בספרו "שוויון חברתי לא בחוקתנו" טוען כי למעשה בן גוריון היה יריב של מדינת רווחה והאויב הגדול של שיריון הזכויות החברתיות והצדק החברתי. כתוצאה ממדיניות זו לא התקיים במדינה חינוך חינם בתיכון. הפעם הראשונה שבה נפתחו אפשרויות החינוך בפני מזרחים הייתה ב-1978. דווקא ממשלת הליכוד הייתה הראשונה שהנהיגה חינוך חינם בתיכון.

את זה אנחנו, המזרחים, זוכרים כחלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. אני זוכרת שאמי, שהוסללה לחינוך מקצועי כמו רוב המזרחים בני דורה, משכילה פחות מסבתי שלמדה בבית הספר אליאנס במרוקו.

שנת 1981, ערב הבחירות. אל בית שמש הגיעה הנהגת מפלגת העבודה ומול קהל מזרחי זועם שצעק "בגין בגין", הטיח מוטה גור "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". שמעון פרס, באותו מעמד, צעק להמון "עם תנועות מזרחיות תנצחו בבחירות? מי שלא רוצה שישראל תהפוך למדינה ערבית, אל יצביע בעד החבר'ה הנלהבים האלה". האם אותו קשר בין הזהות המנוכרת למדיניות הכלכלית התקיים גם כשפרס כיהן כשר אוצר ונקט במדיניות אנטי רווחתית וקיצץ בכל קצבה אפשרית?

וכיום, כשזיקה עמוקה בין מצב סוציו-אקונומי למוצא אתני עדיין מתקיימת והאוכלוסייה הנזקקת ביותר למדינת רווחה או לשירותי רווחה הם מזרחים. האם עדיין קיים קשר בין הרצוג התומך בהפרטה של שירותים חברתיים ודוחק לאחור את שלי יחימוביץ ופרופ' יוסי יונה החברתיים ומונע כל סיכוי שיתפסו את השלטון בשנים הקרובות, לבין הזהות הלבנה של המפלגה?

איזו נאמנות ניתן לבקש מקבוצת אוכלוסייה שמעולם לא היו נאמנים לפתרון מצוקותיה? איזו נאמנות ניתן לבקש כשקלקולי העבר ממשיכים להתקיים במדיניות ההווה? בפרפרזה על אמרתו של ויליאם פוקנר - העבר שלנו אף פעם לא באמת מת, פשוט כי הוא לא עבר.

נאמנות תיווצר מתהליך של תיקון שכמו הקלקול, צריך לשאת בחובו הן את האלמנט הזהותי והן את האלמנט המעמדי-כלכלי. לצורך כך לא מספיק אותו "חיבור לכל חלקי העם" שמרבים להמליץ עליו ונשמע תועלתני ופשטני, אלא תיקון שיתרחש כחלק מתהליך עמוק ורוחבי המיוצר יחדיו. לא כאלטרנטיבה לביבי אלא כדרך עצמאית בעלת מסר ערכי הכולל מסורת ויהדות חברתית הדואגות לחלוקת משאבים שוויונית וצודקת בקרקעות, ברווחה, בחינוך ובתרבות. לא מן הנמנע שדרך עצמאית זו תוכל להגיע רק לאחר שמפלגת העבודה תפנה את הבמה הפוליטית.

אפרת שני-שטרית, מנתחת מערכות מידע ופעילה חברתית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il