שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אתה ואני, בן
    אבא ובן בגיל ההתבגרות, יוצאים יחד למסע שטח. נסיעה בנופים מרהיבים כשבכל פעם הם מתרגשים מעוד הפתעה בדרך. כיצד הצליחו להתנתק מהטלפונים? למה דווקא ארמניה? ומי מהם היה זה שגם הזיל דמעה (רמז, לא הבן). טור אישי

    לכל אחד יש רגעים שבהם הוא מבין שעשה טוב. הרגע שלי היה בחאן דרכים עתיק בארמניה במסע מאגמה 13.

     

    כשאני הייתי נער, טיולים היו חלק מהחיים שלנו. בתנועת נוער, עם ההורים, עם החברים או כמדריך בתנועה. (אוף אבא מי אומר "תנועה" היום?).

     

    ידעתי לארוז תיק ליומיים, היה לי שק שינה שקיבלתי לבר מצווה, היה לי אולר משלי, אבא לימד אותי לקרוא מפה ( מיומנות שימושית ואפילו סקסית בתיכון). סיקרן אותי לדעת על כוכבים, עזרנו אחד לשני לסחוב כשקשה והתגאינו בשקיות זבל שלא השארנו בשטח.

     

    רוצים להגיע לארמניה? הצטרפו למסע מאגמה 13 מסע שטח לנוער והורים

     

    לטורים נוספים, הכנסו לעמוד מאגמה 13

     

    הכרנו מסלולים של נחלים וודאיות, ידענו להקים אהלים ולהכין תה צמחים בשטח. אפילו ארוחת ערב נהדרת. אז עוד לא היה סלפי. בשום מובן.

    הסתכלנו על הטבע כמו שהוא - בלי פילטר (צילום: איה בן עזרי)
    הסתכלנו על הטבע כמו שהוא - בלי פילטר(צילום: איה בן עזרי)

    אני בן 45, ה"פעם" שלנו אולי לא היה מזמן אבל הוא נראה כמו לפני שנות אור: בימים שבהם מצפן היה מצפן ולא אפליקציה. קבענו שעה שאוספים ועמדנו בה כי אי אפשר להתקשר מהדרך להגיד שמאחרים, הסתכלנו על הטבע כמו שהוא, לא דרך פילטר.

     

    להעניק להם זכרונות

    לפני 13 שנה, נהייתי אבא. ומהדקה הראשונה, טוב... הדקה שניה כי בראשונה בכיתי, הבנתי שהילדים שלי יגדלו אחרת. אוכל מגיע מהמיקרו, אבא ואמא שעובדים בלי גבול כי צריך לפרנס, הילדים (ברגעים הנדירים שבהם כולם בבית) שקועים במסכים. כן, אני בעד לצאת לשחק כדורסל אחר הצהריים, אבל לא תמיד יש לי זמן וכשיש לי אני מנסה בדוחק להשתחל לסדר היום של ״בצפר - חוג - ווצאפ - אייפד- פחח - חחח״.

     

    טיול משפחתי? אבא תנוח. ספר? אבא הכי הגזמת. ומה שלומכם? פסדר.

    העייפות משתלטת עלינו והנעורים משתלטים על הילדים. בקושי מצליחים להחזיק את הארוחה של שבת בצהריים אצל סבתא. מזל שהיא מבשלת טעים.

    אתה ואני, בן (מאגמה 13)
    אתה ואני, בן(מאגמה 13)

    אני לא מרגיש שנכשלתי בחינוך, אבל אני מרגיש שאני לא מצליח להעניק להם את החוויות ואת הזיכרונות שהיו לי. ואז יצאנו למסע מאגמה 13. זה דווקא לא בא ממני, אלא מנועם.

     

    בן דוד שלו ראה פרסומים והתלהב. לא בטוח שאם אני הייתי מציע לו זה היה עובר. כשראיתי את התמונות ידעתי שזהו: הנה הזיכרונות שאני רוצה שיהיו לו, הנה החוויות המשותפות, הנה האתגר והמסע. הנה הביחד. הנה הדבר.

     

    לצאת עם ילד – לגלות חבר

    מאיפה להתחיל? טיילתי בעולם בחיים שלי, אבל הפעם הרגשתי שיש המון מחשבה מאחורי הכל- המסלול, הפעילויות, הצוות, המרקם הנפלא שנוצר בינינו: קבוצה של הורים וילדים שהם אחד. נוסעים יחד בשיירה בנופים מרהיבים, בכל פעם מתרגשים מעוד הפתעה בדרך. סקרנים ומגלים, מתנסים ושמחים.

    ארמניה? לא האמנתי שיש כזה מקום כל כך קרוב אלינו (צילום: איה בן עזרי)
    ארמניה? לא האמנתי שיש כזה מקום כל כך קרוב אלינו(צילום: איה בן עזרי)

    ארמניה? מופלאה. לא האמנתי שיש כזה מקום כל כך קרוב אלינו. עתיק וחדש, חיים כפריים בצד קדמה. באחד הכפרים הזמינו אותנו להיכנס ולהתכבד בלחם שהם הכינו לעצמם לקראת חודשי החורף. הסלון הוא המטבח וכולם עובדים לקראת החורף. חשבנו על עושר ועל עוני והיינו מאושרים.

     

    אבל הכי חזק בשבילי היה לפגוש שם את הבן שלי.

    לגלות מחדש את היצירתיות ואת החן שלו, לפגוש כריזמה שלא הכרתי. להתרגש מהלב הרחב שיש לו. יצאתי עם ילד, ומצאתי שם חבר. גבר קטן.

    כשהגענו לאומגה (נוף נפלא מסביב, אנחנו בראש מבצר עתיק ואני תוהה אם היינו פעם יחד במקום יפה כל כך) ידעתי שזה יהיה לא פשוט לנועם, כי יש לו פחד גבהים. תמיד היה לו.

     

    הרגע בו הבנתי שעשיתי טוב (צילום: איה בן עזרי)
    הרגע בו הבנתי שעשיתי טוב(צילום: איה בן עזרי)

    לא לחצתי. אמרתי לעצמי שהוא יחליט. אבל הוא זה שאמר "יאללה מה יכול להיות", טיפס עד ראש המבצר וירד את האומגה בידיים מונפות וחיוך אדיר ורץ אלי אחר כך בחיבוק וצעק: אבא!!!! איזה כיף!!! ודמעה קטנה של אושר זלגה מעצמה בזוית העין.

     

    הרגע בו הבנתי שעשיתי טוב

    והיה עוד רגע כזה: שבת בבקר, אנחנו בחאן דרכים עתיק על דרך המשי. מדברים על פרשת השבוע

     (בכל זאת, בר מצווה...) ואז נועם שלי, מדבר. ואומר שהזמן הזה איתי גרם לו להבין כמה אנחנו, המשפחה שלו, תמיד נהיה שם לצידו ושהוא מתכנן לארגן טיולים כאלה למשפחה כשנחזור.

     

    זה היה הרגע שבו הבנתי שעשיתי טוב. כל הטוב קיים בך, נועם שלי. ואני שמח על ההזדמנות שהייתה לי לראות את זה מקרוב. אני מאחל לי ולך, שנמשיך לטייל , לצחוק, להנות ולייצר לעצמנו הזדמנויות בהן שנינו מתנשפים ביחד עד פסגת ההר, מאושרים ונוצרים זיכרונות של זהב.

     

    רוצים להגיע לארמניה? הצטרפו למסע מאגמה 13 מסע שטח לנוער והורים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אתה ואני, בן "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים