שתף קטע נבחר

הטייס חולה, לא רוצח

אנדראס לוביץ לקה כנראה בדיכאון, והבין שלמחלתו אין מקום בעולמנו האכזר. כי חולי הנפש אפילו לא "שקופים", הם פשוט לא קיימים

"טיסה 4U 9525 שהמריאה מברצלונה לדיסלדורף ועליה 150 בני אדם התרסקה כעבור כשעה באזור האלפים. הטייס ככל הנראה לקה בלבו או שסבל משבץ מוחי. כעת עסוקים בצרפת ובגרמניה בשאלה איך הטייס לא אובחן מראש ולא עבר מבדקי כשירות. הטייס הותיר אחריו בת זוג בהריון, ולמרבה האירוניה הטיסה התרסקה באזור שאהב וביקר בילדותו".

 

שערו בנפשכם כיצד היו מדווחים על האירוע הטרגי אם למחלה של הטייס היו קוראים מחלת לב או שבץ מוחי או סתם התעלפות, אך לא כך הדבר כי למחלה קוראים דיכאון והחולה כבר אינו חולה אלא רוצח נפשע, והמחלה שלו אינה כבר מחלה אלא "הפרעה".

 

עוד בערוץ הדעות של ynet

אל תוותרו על חמש יחידות / איל קמחי

מדריך לשמאלן המיואש / ירדן קדר

 

המלחמה הקיומית של חולי הנפש אינה המלחמה במחלה אלא בסטיגמה ובנורמות הכושלות שהחברה קבעה. ההתמודדות היומיומית עם הבושה ועם הפחד מהתיוג של "משוגע", מאיבוד מקום העבודה והרצון בעיקר להסתיר ולא לשתף, משאיר אותם עם מעט כוחות להתמודד עם מחלות קשות ואכזריות שלא משאירות להם סיכוי לנצח. אותן נורמות גורמות להם להידחק ולחיות על קצה התהום. 

אנדראס לוביץ. תוצר של כשל חברתי?  (צילום: AFP PHOTO / FOTO TEAM MUELLER) (צילום: AFP PHOTO / FOTO TEAM MUELLER)
אנדראס לוביץ. תוצר של כשל חברתי? (צילום: AFP PHOTO / FOTO TEAM MUELLER)

קרובי הקברניט פטריק זונדרהיימר במקום ההתרסקות  (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
קרובי הקברניט פטריק זונדרהיימר במקום ההתרסקות (צילום: רויטרס)
 

כשבן משפחה מתלונן על כאבים בכתף או סתם שפעת אנחנו לא חושבים פעמים, נרוץ למיון אפילו באמצע הלילה, נצעק ונשתולל ונדרוש שנקבל טיפול מיד. אבל אם מישהו יתלונן על מצב רוח ירוד, קושי להתמודד, פחד או חרדה אנחנו נדאג לעודד אותו ב"יהיה בסדר" ולאחר ההתערבות האינטנסיבית הזו נטמון את הראש בחול ונראה אותו דועך ללא נודע, אך במקביל נדאג להזכיר לו שאין מקום ל"משוגעים" בינינו.

 

כולנו נשמח ולפעמים אף נדרוש לקבל אישור מחלה בכדי להישאר עוד יום בבית סתם כדי להתכרבל במיטה או לנוח בגלל שפעת עונתית, אבל לא כך הדבר עם האנשים שמתמודדים עם מחלות נפשיות, שספק אם בכלל היו מגיעים לטיפול. יש שקורעים את האישורים וחוזרים לעבודה כדי להוכיח לנו שהם לא מאלה שקוראים להם "משוגעים".

  

הצורך לשבור את הסטיגמה ולפרוץ את גבולות הבושה הוא חובתה של החברה ולא של הפרט שמתמודד יום יום עם מחלתו. היא החובה של כולנו כקולקטיב כדי שנהיה מקום בטוח, מכיל ואוהב שבו יכולים החולים להיעזר ולהתרפא ולחזור להיות חלק מהחברה, לחזור לאהוב ולעבוד.

 

זה חייב להתחיל בנו, אנשי המקצוע. אנחנו צריכים להשתחרר מהסטיגמה של עצמנו, לכבד את המקצוע שלנו ולסרב להיות הכבשה השחורה של המערכת. עלינו לדרוש שיתייחסו בכבוד למקצוע שלנו ולחולים שלנו, לראות אותם מעבר למחלתם.

 

כיום חולי הנפש סובלים ממחלות גופניות מרובות, תת-טיפול והזנחה ומתים 15 שנים מוקדם מהממוצע, מובטלים ועניים יותר כתוצאה מתת-טיפול ומהזנחה של המערכת שרואה את האדם באופן דיכוטומי של גוף או נפש ולא מצליחה לעשות את האינטגרציה ביניהם. עם היעדר טיפול ומנוחה ומאבק לא נחוץ במלחמה הלא-נכונה, האנשים האלה מתעייפים ולעיתים נופלים לאותה תהום בלי היגיון. הם אפילו לא נכנסים תחת ההגדרה של "השקופים", ברוח הבחירות, כי שקוף משמעותו קיים - והם פשוט לא קיימים.

 

הטייס אנדראס לוביץ אינו רוצח. לוביץ הוא ככל הנראה אדם חולה בדיכאון, שהחברה שלנו נתנה לו להבין שלמחלתו אין מקום בעולם הנורמות המעוות והאכזרי שלנו, שבו השונה מנודה. היא השאירה אותו להילחם לבד במלחמה שלא היה לו סיכוי לנצח בה, ולצערנו כשהפסיד הוא בחר לחזור למקום היחיד שבו הרגיש מאושר - לאותו הר שבו בילה בילדותו. בדרך לקח איתו 150 אנשים ששילמו את מחיר האכזריות של החברה שלנו כלפי השונה.

 

אין במילים האלה הצדקה או הסרת אחריות מהמעשה הנורא של הטייס, אלא ניסיון לראות את האומללות של איש חולה ובודד שנלחם בטחנות רוח וחי על הקצה עד שנפל. טיב החברה נמדד בטיב הטיפול בחולי הנפש, והחברה שלנו כשלה בכך.

 

ד"ר עסאם אכרם דאוד, מתמחה בפסיכיאטריה של ילדים ונוער

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Gettyimages
טייס המשנה אנדראס לוביץ
צילום: Gettyimages
צילום: ואיל ואקים
עסאם אכרם דאוד
צילום: ואיל ואקים
מומלצים