מצאתי את השיטה שתגרום להן לרצות אותי
משיחת הטלפון האחרונה היה ברור שהיא לא מותירה כל פתח. היא הייתה כל כך מדויקת. כל כך עדינה. והגרוע מכל – מתחשבת. ברור היה לי שהיא חוסמת ביסודיות כל דרך אפשרית ללב שלה. תחילה ניסיתי למחוק אותה מהראש, אך משלא הצלחתי, מרוסק ונואש, שלפתי את נשק יום הדין
זה שוב קרה לי. תוך פחות מ-24 שעות הפכתי מ"מאמי" ו"מותק" ל"אתה מקסים, אבל...". ושוב כאבי הלב האיומים – אלו שחשבתי שברוך השם, כבר לא אצטרך לסבול יותר. ואז ההתרסקות. התחושה שהכל חסר טעם, סתמי. ושוב השינה נטרפת משברי זיכרונות ופנטזיות שטרם הבשילו לכדי מימוש ומישוש. ושוב היקיצה בבוקר לתוך חלום רע.
משיחת הטלפון האחרונה היה ברור שהיא לא מותירה כל פתח. היא הייתה כל כך מדויקת. כל כך עדינה. והגרוע מכל – מתחשבת. ההתחשבות מגיעה מהראש, וברור היה לי שהיא חוסמת ביסודיות כל דרך אפשרית ללב שלה. תחילה ניסיתי למחוק אותה מהראש, כפי שעשיתי בהצלחה עם כמעט כל אחת אחרת שלא הייתה מעוניינת בי במהלך השנים האחרונות, אך איתה (בעצם, בלעדיה) זה לא כל כך הצליח. משהו במנגנון המחיקה לא עבד, ובמקום זה, מעשה שטן, נכנס לפעולה מנגנון שיכפול של הרגעים הקטנים ביחד ושל החלומות על עתיד משותף. וכשנקפו הימים לכדי שבוע, מרוסק ונואש, שלפתי את נשק יום הדין: השיר.
לא בן של מלך
כתבתי אותו לפני 12 שנים בערך. קראו לה קרן. הכרתי אותה באתר היכרויות. תאמינו לי, היום אני אפילו לא זוכר איך היא נראתה, אבל אני כן זוכר שבסעיף של "מה את מחפשת בגבר" בכרטיס שלה, היא כתבה "כאן דרוש מלך אמיתי". זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אך למרבה הצער, רק מהצד שלי. בעליל, היא התלהבה הרבה פחות, אבל אני לא הייתי מוכן לוותר כל כך בקלות. והתקשרתי, שוב ושוב, ואחר כך כתבתי לה מכתב מרגש. לפחות בעיניי הוא היה מאד מרגש. אבל כלום לא עזר.
ואז, בלב שותת, ישבתי וכתבתי לה את השיר. הענקתי לו את השם הבנאלי "שיר לקרן", אבל פרט לכך לא היה בו שום דבר בנאלי. ממושקל ומחורז לתפארת; כתוב במבנה התקפי קלאסי של שלושה-ארבעה-שלושה (בתים), ומבטא במלוא העוצמה את הדר דמותה הנפלאה כפי שהיא משתקפת בעיניי, ואת הרגשות שהיא עוררה בי. נשבע לכם שאם שיר השירים היה נכתב בימינו, יש מצב שהשיר שלי היה נכנס לשם. זה באמת היה שיר מעולה. הייתי מצטט אותו פה, אך מפאת קוצר היריעה ומסיבות אחרות שיובנו בהמשך, לא אוכל לעשות זאת.
תאמינו לי, אני ממש לא מאלה שברגיל מתעופפים על עצמם. חוש הביקורת העצמית שלי הוא מהמפותחים שיש, והוא קוטל בדרך כלל כל ניסיון יצירה בעודה באיבה. אבל זו הייתה אחת הפעמים הנדירות בהן כאב האהבה הבלתי ממומשת היה כה עז, עד שהוא ניתץ את חומות הביקורת העצמית, ובתום לילה ארוך ומיוסר של כתיבה ומחיקה עלה השחר על השיר המושלם – לפחות בעיניי הוא היה כך, ועודנו. לבסוף שלחתי לה את השיר בדואר. כן, כן, במכתב עם בול, והאמת, לא קיוויתי ליותר מדי.
מיד אחרי ששלשלתי את המכתב לתיבת הדואר, צחקתי על עצמי צחוק מר, על כמה תמים ומיושן אני יכול להיות. מה, היא תקרא את השיר הזה ואז יתהפך ליבה ופתאום היא תתאהב בי? והינה, כעבור ימים אחדים צלצל הטלפון. על הצג הופיע שמה. עניתי בלב הולם ובפה חרב, כנער ביישן שבת כיתתו היפה פונה אליו. אבל איך שהיא התחילה לדבר היה ברור שמשהו השתנה. הייתי כחולם כשהיא הזמינה אותי לבוא אליה לדירתה. הייתי כחולם כל אותו ערב שהעמיק אל תוך הלילה, אותו בילינו ביחד. מדהים מה ש-220 מילים יכולות לעשות. זה היה בגדר קסם - לא פחות.
ההמשך, למרבה הצער, היה קצת פחות זוהר. אחרי חודש היא נעלמה לי והפעם לתמיד. הפעם כבר לא טרחתי לרדוף אחריה. החודש איתה קצת עזר לי להוריד את דמותה ממרומי האולימפוס שבראשי. בטח שלא טרחתי לכתוב לה שיר נוסף. כמה שנים לאחר מכן מצאתי אותה בפייסבוק ושמחתי לראות שהזמן כלל לא היטיב עם זו ששברה לי אז את הלב (גם אם בסופו של דבר זכיתי לפיצוי מה), ושכנראה אין בסביבה אף מלך.
שיר למאיה
חמש שנים מאוחר יותר. אני נוסע בפקק בכניסה הצפונית לתל אביב. לפתע קולט המכ"מ שלי בחורה מתוקה להפליא יושבת ליד ההגה של מכונית הנוסעת לצדי. איכשהו הצלחתי להתגבר על ביישנותי והתחלתי לדבר איתה. מאחור החלו לצפור כמה נהגים בלתי רומנטיים בעליל. בתום שיחה קצרה שהתנהלה בעוד מכוניותינו מזדחלות בפקק זו לצד זו, היא נתנה לי את הטלפון שלה.ההתחלה עם מאיה הייתה נפלאה. ערב ראשון מושלם. שבועיים של שכרון חושים. הדדיים לגמרי, במקרה הזה. ואז – היעלמות. מצידה. סינון טוטאלי של שיחות טלפון, של סמסים. ללא שום אזהרה מוקדמת. ושוב ההתרסקות, כאבי הלב, השינה הטרופה – כל החבילה. ומשלא עלה בידי להשיגה באמצעי התקשורת האלקטרוניים, ישבתי וכתבתי לה מכתב נרגש. כלום. שום תגובה.
ואז נזכרתי בשיר. העליתי אותו על צג המחשב שלי. ממעמקי ייסוריי קראתי אותו במבט מלטף. הוא עדיין נראה מושלם בעיניי, ומה שיותר חשוב: הוא היה אישי ואוניברסלי כאחד, ויכול היה להתאים כמעט לכל בחורה יפה בעולם. הוא הלם יפה גם את מאיה. רק שני שינויים קלים עשיתי בטרם שלחתי לה אותו בדואר: את השם "קרן" שהופיע פעם אחת בכותרת ופעם אחת בגוף השיר, החלפתי ב"מאיה".
ארבעה ימים לאחר מכן היא התקשרה. נרגשת עד עמקי נשמתה. היינו ביחד עוד חודשיים. הקשר הזה דווקא נגמר כמו שנגמרים רוב הקשרים: בהתפוגגות אל תוך החלל. ללא יותר מדי כאבי לב או דרמות מרגשות. היא נעלמה מחיי מבלי להותיר כל עקבות.
מי זאת קרן?
הטלפון מאיילה הגיע שלושה ימים אחרי ששלחתי לה את השיר. הפעם עשיתי זאת באימייל. מי בימינו שולח מכתב בדואר? ומי יכול היה להעלות על הדעת שהבחירה הקטנה הזאת שלי תהיה כה הרת גורל? בסיפוק חייכתי לעצמי כשראיתי את השם שלה על הצג. הפצצה החכמה שלי שוב חדרה את הבונקר המבוצר.
"היי", אמרתי, מחכה להשתפכות.
"היי", היא אמרה. נימת קולה הייתה עניינית, נטולת רגש. מה קורה פה? הספקתי לחשוב, בטרם המשיכה: "מי זאת קרן?"
דמי קפא בעורקיי. בקדחתנות ניסה מוחי להבין איך זה יכול להיות? אולי בצירוף מקרים מטורף קרן היא חברה שלה וכשאיילה הראתה לה את השיר המרגש נחשף העניין? לא, לא יכול להיות. מה הסיכוי לכזה מזל מחורבן? או שאולי שלחתי לה את הגרסה המקורית, זו שנשלחה לפני 12 שנים לקרן? לא, גם זה לא יכול להיות. אני בטוח ששלחתי לה את גרסת איילה.
"קרן? איזו קרן?", ניסיתי להרוויח זמן.
"אותה קרן שלה נכתב השיר במקור. ב-27 ביולי 2003. זוכר?".
המושג "אבטחת מידע" חלף במוחי. מאוחר מדי.
"אתה יודע", היא המשיכה לאחר הפוגה של מספר שניות שכנראה נועדה לאפשר לי להגן על עצמי, אך אני נותרתי חסר מילים, מודה בשתיקתי. "זה כמעט הצליח לך. שיר מדהים. אתה באמת מוכשר. אבל למזלי, ממש במקרה, שלחתי את השיר לחברה שלי, סתם להראות לה את השיר המדהים ש'כתבת' לי" (ניתן היה לחוש בבירור את נימת הסרקזם).
"היא קצת יותר טכנולוגית ממני, החברה הזאת שלי, ותחת ה-Properties של הקובץ היא מצאה את הכותרת המקורית של השיר, ואת תאריך היצירה של הקובץ".
שתקתי. "אני בעד מיחזור, אתה יודע", אמרה לבסוף, "אבל פה לקחת את זה צעד אחד רחוק מדי. שיהיה לך בהצלחה. אה, ובפעם הבאה כשאתה שולח את זה לעוד מישהי, אולי כדאי לך למחוק את העקבות של קרן", אמרה וניתקה.
"אני יכול להסביר", אמרתי לקו המנותק, למרות ששום הסבר לא עלה בדעתי. טוב, אני חושש שכבר אין לי כל כך סיכוי איתה. ואני מקווה שלא אזדקק לשיר יותר, אבל במידה וכן, אני בהחלט מתכוון ליישם את ההמלצה שלה.
לפנייה לכתב/ת 
