שתף קטע נבחר

מסבירים כל דבר לילדים? הגיע הזמן להפסיק

אתם משקיעים בהסברים אבל הילד בשלו, רוצה כאן ועכשיו. תפסיקו לצפות ממנו שיבין כל דבר ותתחילו להתייחס אליו בהתאם לגילו. גם אם הילד בוגר וחכם יש גבול ליכולות הקליטה וההבנה שלו. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר מהי הדרך הנכונה לדבר עם הילדים

מערכה ראשונה: סלון ישראלי סטנדרטי, שעת אחר צהריים, תאורה עמומה, אבא וילד נכנסים.

"אבא, מתי ניסע עוד פעם לחוץ לארץ?"

"לא בקיץ הזה. בשנה הבאה"

"אבל למה?! אני ממש רוצה לראות ארץ חדשה!"

"לי ולאמא לא מסתדר השנה. מצטער, חמוד"

"אוף...."

סוף.

 

הדיאלוג הסתמי-קצר הזה אולי אינו יצירת מופת ספרותית, אבל הוא מקבל ממני ציון גבוה בסולם ההורות השפויה. לא בגלל מה שיש בו. בגלל מה שאין בו: הסברים טרחניים ומייגעים. יש לי מערכת יחסים טעונה עם כל הנושא הזה של "להסביר להם", "לדבר איתם כמו מבוגרים" ועוד משפטים מהמפלגה הזו.

 

טורים נוספים של גיל ונטורה בערוץ הורים :

כלואים בין העבודה לילדים: על הדיכאון ההורי

"פתאום כבר לא מספיק לי להיות אמא"

"למה לא 100?"; איך לטפח הישגיות בילדים

 

בטור הזה אני הולך קצת לסגור חשבון עם כל האובססיה ההורית לנמק כל פיפס, בחירה והחלטה לילדי גיל הגן. אני מוכן. טוקבקיסטים – אתם מוכנים? קחו עגבניות. מתחילים.

 

צפיות מרחיקות לכת

ילד איננו מבוגר. ויזואלית, אין לנו בעיה לקבל את האקסיומה הזו. אנחנו לא נניח להם להרים משקל של שלושים קילו או נפקיד בידיהם את מפתחות המאזדה המשפחתית. אנחנו מבינים אינטואיטיבית שזה גדול עליהם.

 

העסק מסתבך כאשר עוברים למימד הקוגניטיבי והרגשי. עולמם הרגשי ויכולותיהם השכליות של הקטנטנים הם אלמנט פנימי שסמוי מהעין, מה שאומר שהמגבלות שלהם בעיבוד מידע ובויסות רגשי (שנחקרו מזה עשורים, תועדו, ומוכרים אינטואיטיבית לטכנאי בריאות הנפש) לא ממש נמצאות בתודעה שלנו כשאנחנו מדסקסים איתם על ענייני דיומא.

 

מה התוצאה הפרקטית של זה? שהציפיות שלנו מהם מרחיקות לכת לעיתים, ובהתאם מגיעות האכזבות ומגיעים הכעסים. מכיוון שילדינו אף הם אינם פראיירים, הם תורמים את חלקם לקלחת בהתמרמרות, תסכולים ויבבות - קרנבל של חוסר הבנה במשפחת ישראלי.

 

בטוחים שהעולם סובב סביבם

קחו למשל את נושא האגוצנטריות. בשנות גיל הגן ילד סטנדרטי לא מסוגל – חוזר שנית: לא מסוגל! – לראות את העולם דרך נקודת המבט של האחר. אתה יכול להסביר לו עד שמיתרי הקול שלך ישחקו שאסור להשפריץ באמבטיה "כי אבא יעבוד קשה בלנקות אחריך". לא יעזור.

 

ילד לא יכול לראות את הסיטואציה דרך עיניך – לא ברמה הפיזית, ובטח ובטח שלא ברמה הרגשית. זה קורה בדיוק מאותה סיבה שבגיל שנה הוא לא מסוגל לקרוא בשטף את שירת ביאליק – הוא לא בשל קוגניטיבית.

 

זו בדיוק הסיבה שילד בטוח שהירח עוקב אחריו בלילה, וזו בדיוק הסיבה שהילדה חוזרת מהגן ורוצה שתמשיכי את הסיפור בדיוק מאיפה שהגננת הפסיקה. הם משוכנעים גנטית שמה שהם חוו בשעה האחרונה – גם אתם חוויתם. הם משוכנעים גנטית שהעולם מסתובב סביבם והם הסיבה לכל דבר. להסביר להם שזה לא ככה זה פשוט לא פייר. הניחו להסברים - ותעברו נושא/תסגרו בתשובה לקונית/תחבקו אותם/תכינו סנדביץ'/כל התשובות נכונות. 

 

"רוצה לראות טלוויזיה"

סיימנו מתודית עם נושא האגוצנטריות. עוברים לנושא הבא – טווח מוגבל של קשב ועיבוד מידע. מה אומרת המנטרה הזו ואיך היא קשורה להתנגדות שלי להסברים? תפנימו – ככל שהסבר מילולי מתארך ומכיל בתוכו מגוון של נימוקים, הוא מטיל עומס כבד מדי על מערכות הקשב האינפנטיליות. זיכרון העבודה של הילד פשוט אינו מסוגל להכיל אותו.

 

דוגמה? בבקשה - הילד רוצה לראות טלוויזיה במיטה כל הלילה. אתם מסבירים לו ברוך ובנועם שצריך לישון כדי להיות רעננים בבוקר, שיותר מדי טלוויזיה עושה לא טוב למוח, שאת מה שהוא רוצה לראות היום אפשר גם מחר, וכולי וכולי.

 

אתם משוכנעים שבניתם טיעון לוגי מנצח, שלב אחר שלב, שאמור להוביל כל בן אנוש בר דעת אל המסקנה הבלתי נמנעת (כבד את אביך ואימך = כבה את הטלוויזיה), אך הילד איבד אתכם כבר במשפט השני.

 

מתוך שרשרת המשפטים הוא הצליח בקושי לקלוט פה ושם רסיסי אינפורמציה או מילות מפתח – טלוויזיה, רענן, מוח, מחר. כל הבלבולת הזו לא מתלכדת בראשו למשפט מגובש ועקבי, היא מתפוררת. הוא חוזר לדבר היציב היחידי שהוא יכול להחזיק בו כרגע – הרצון לראות טלוויזיה עכשיו.

 

להתמקד בכאן ועכשיו

מעבר לכל הנימוקים השכלתניים שלי, למה הסברים לילדים עשויים להיות דבר פויה ובלתי מותאם, ההתנגדות הכי חזקה שלי להתייחס להסברים כאל מצווה אדוקה נובעת מהמקום הרגשי (גילוי נאות – בנקודה הזו אני קצת מושפע מטקסטים אנתרופוסופיים, אבל ממש קצת).

 

הנחת העבודה שלי היא שפעמים רבות הסברים ארכניים לילד צעיר משיגים את התוצאה ההפוכה ממה שרצינו – הם לא מחזקים את ביטחונו בעולם ובהורה, הם מגבירים את רמת החרדה שלו ומערערים את הביטחון שלו בהורה.

 

תפנימו - ילד בשנותיו הראשונות חושב בצורה מאוד קונקרטית. הוא מקבל את המציאות כהווייתה. הוא לא מתעסק במושגים מופשטים, לא חושב בצורה מסודרת על תסריטים חלופיים ("מה היה קורה אילו...") או על תרחישים עתידיים ("אם מחרתיים יקרה X , אז נוכל לעשות Y").

 

האושר שלו מותנה בבורות המובנית והזמנית הזו בנוגע למה שהעין אינה רואה. ה"עיוורון" הזה מפנה אותו לעשות את מה שהוא באמת צריך לעשות לשם התפתחותו – להתמקד בכאן ועכשיו, לפענח את החוקיות שבדברים מוחשיים ופיזיים, ולשחק.

 

כאשר אתם מנמקים לילד, אתם חושף בפניו תיבת פנדורה שלמה של עולמות עמומים, אינטלקטואליים ומופשטים שקשה לו מאוד להכניס בהם סדר, חוקיות ושליטה.

 

רצית להסביר, אבל יתכן שעכשיו, בגלל כל הסיבות שמניתי, הוא פחות מבין, וכשהוא פחות מבין, הוא יותר מודאג.

זהו. ההגנה סיימה. אני נכנס לבונקר. מותר לכם בהחלט לפספס לגמרי את כוונת הטור הזה ולצרוח ש"ונטורה השרוט הזה אמר הרגע שאסור אף פעם להסביר לילדים. איזה דיקטטור!". זה בסדר. אני לא אכעס.

 

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, מרצה ומעביר את הקורסים "לחשוב כמו פסיכולוג" ו"חשיבה יצירתית מעשית" . הוא חושב שתקווה היא פתרון מאוד הגיוני.




 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שאטרסטוק
האובססיה ההורית לנמק כל פיפס
צילום: שאטרסטוק
מומלצים