"רועי אומר לי 'אימא אני פה, אל תשכחי אותי'"

"אספר לך סיפור בשיר וחידה

אם תביני תדעי שזו אגדה

היו היו פעם לפני הרבה שנים

קשת וענן מעל שם במרומים

תמיד היו יחד אך כל אחד לחוד

כל אחד שלם אך בליבו אבוד

אך נעשה שילוב על ידי אלוקים

ועד היום הם שני חברים

בשמים מעל תראו מחזה

קשת וענן שזורים זו בזה

נראים הם ביחד כל כך יפים

כן יזהו שילוב שעשה אלוקים"

(שילוב ממרומים, רועי יעיש ז"ל, 22.01.96)

תשע שנים חלפו מאז שמטח קטיושות קטלני הרג 12 חיילי מילואים ליד קיבוץ כפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה. השבוע, ימים ספורים לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, קיבלה ציונה, אימו של רס"ר (במיל') רועי יעיש ז"ל, את הסימן מבנה לו חיכתה שנים. "רועי אומר לי 'אימא אני פה - אל תשכחי אותי'", אומרת ציונה, אחרי שהגיעו לידיה מכתבים שבנה כתב לפני כ-20 שנה לנערה שהכיר.

רועי יעיש ז"ל. "אהב לכתוב שירים כבר מגיל צעיר"

ב-6 באוגוסט 2006, סמוך לשעה 12:20 נחתה קטיושה קטלנית כ-200 מטרים מגדר קיבוץ כפר גלעדי, לא הרחק מבית הקברות תל חי שבו מוצב פסל האריה השואג. 12 חיילי מילואים מגדוד 9255 שהיו מרוכזים במקום, ובהם רועי, נהרגו באירוע שהפך לאחד הזכורים ביותר ממלחמת לבנון השנייה.

כמו בכל שנה, גם הפעם לפני חג הפסח הגיעה אימו של רועי, ציונה עיראקי, לקבר בנה בבית העלמין הצבאי בהרצליה. בשנים האחרונות, כך מעידה עיראקי, היא מרגישה שבנה רחוק ממנה. הפעם היא התחננה ודרשה בדמעות על קברו שישלח לה סימן. "בערב הפסח הייתי בבית העלמין וכשהדלקתי את נר הנשמה על הקבר של רועי, אמרתי לו שהרבה זמן אני מרגישה שהוא רחוק ממני", סיפרה עיראקי. "התחננתי אליו שייתן לי סימן. דיברתי איתו, סיפרתי לו מה אנחנו עושים בחג והלכתי הביתה".

בינתיים, ביישוב צור יצחק, לי גורדון (33), חברת ילדות של יעיש ז"ל, שמרה במשך שנים את המכתבים שכתב לה כשהייתה בת 14, לפני שני עשורים. היא כבר המשיכה בחייה, התחתנה, הביאה ילדים לעולם ועברה דירות, אך מכתביו של רועי תמיד ליוו אותה ועברו איתה שלבים בחייה. השנה, הרגישה שהיא חייבת לסגור מעגל ולהחזיר את מכתביו של רועי לחיק משפחתו.

"הוא היה מבוגר ממני בשנתיים או שלוש, והוא אהב אותי", כתבה גורדון בפוסט שפרסמה בפייסבוק וזכה לאלפי שיתופים. "הוא כתב לי מכתבים יפים וסיפר לי איך הוא מרגיש. הוא כתב לי שיר ושלח לי גלויה עם תמונה יפה של הכינרת, כי 'זה מתאים לי'. זה היה סיפור קצר של התאהבות לא ממומשת, אבל המכתבים שלו היו כל כך יפים אז שמרתי אותם. הזמן עבר ודרכינו נפרדו. הפעם הבאה ששמעתי עליו הייתה 10 שנים מאוחר יותר, במלחמת לבנון השנייה. באוגוסט 2006 הוא נהרג".

בשבוע שעבר, סוף סוף, הגיעו מכתביו של רועי לאימו, ציונה. "בשבילי אין יותר טוב מזה. אין משהו יותר ברור שאומר לי 'אימא אני פה, אל תשכחי אותי'", היא אומרת. "מה שמרגש אותי זה לא הניירות, אלא התזמון, בדיוק ברגע שהייתי צריכה את זה. אמרתי ללי שזו המתנה הכי נפלאה שהיא יכלה לתת לי. רועי כאילו קם לתחייה ונותן לי כוחות להמשך. רועי היה ילד מאוד אנרגטי, שובב, שאהב לכתוב שירים כבר מגיל צעיר", הוסיפה ציונה. "אני לא הכרתי את לי

ולא ידעתי עליה, אבל בגיל הזה היו לרועי הרבה חברות. מבחינתי זו עוד מישהי שמכירה את רועי ויכולה לספר עליו".

גורדון מספרת כי במשך השנים שמרה את מכתביו של רועי בידיעה שיחזרו לאימו באחד מן הימים. "כששמעתי לפני תשע שנים שרועי נהרג, מיד נזכרתי במכתבים האלה", היא מספרת. "כמה שנים לא היו לי את הכוחות לשבת ולחפש את אימא של רועי, בשנה שעברה התחלתי אבל לא הצלחתי. השנה אמרתי לעצמי שאני חייבת לסגור מעגל לפני יום הזיכרון".

לפני שבוע, ב-13 באפריל, כשילדיה כבר הלכו לישון, החליטה גורדון לפרסם את הפוסט שכבר זכה לאלפי שיתופים ויסגור עבורה מעגל של 20 שנה ועזר לה למצוא את ציונה. "שמרתי את המכתבים כל השנים כי זה נחמד לקבל שירים מבחור", מסבירה גורדון. "הם היו יפים והוא כתב עם הומור, אז שמרתי אותם כי זה לא משהו שזורקים. כשרועי נהרג לא היה ספק שלא זורקים את זה. הם תמיד היו אצלי, בארון, מחכים לרגע שיחזרו לאימא שלו".

מאז שפורסם הסטטוס, כך מעידה גורדון, היא כבר קיבלה עשרות בקשות חברות והודעות מאלפי אנשים שרוצים לעזור לה ולקרוא את תוכן המכתבים. "כולם רוצים לראות את המכתבים ואומרים לי שזה מרגש. הייתה התגייסות אדירה ועדיין אנשים שולחים לי את הטלפון של ציונה. זה מדהים שאנשים התאמצו בשביל לעזור לי למצוא אותה: משרדי חקירות שלחו לי הצעות, גם קציני משטרה וקציני קישור. לצערי עדיין לא הספקתי לענות לכולם".