פרק הסיום של "פאודה": לא הכל היה מושלם
אחת הסדרות הכי מדוברות בעת האחרונה, הגיעה לסיומה ולסמדר שילוני יש הרבה מה להגיד על פרק הסיום, ובכלל. וכדי שלא תתלוננו אחר כך שלא אמרנו: זהירות ספוילרים!
כשברקע עוד מבעבעת האמירה מעוררת-המחלוקת של הישאם סולימן, השחקן שמגלם את "הפנתר" אבו אחמד, סגרה הערב (א, 22:00) "פאודה" עונה ראשונה ומסחררת, שחיברה (כמעט) את כל הקצוות שפתחה בתחילתה וגם השאירה זנב יפה שיוביל בעזרת האל הטוב לעונה השניה. חוץ מזה עכשיו גם לנו יש סדרה שנגמרת בדיינר (טוב, מסעדת סושי בשטחים).
הבאזז שליווה את "פאודה" ממחיש את ההישג הכי מרשים של הסדרה: העמדה יציבה, אחידה ובעיקר אמינה של דרמת מתח-אקשן ישראלית. לפני שאנחנו מתעלפים מול ההצגה הנוגעת ללב של שני הצדדים, לפני האבחנות על מלכודת-הסכסוך. הניסיון לשלב בין סגנון סיפור שאנחנו רגילים לצרוך מסדרות תוצרת חוץ עתירות תקציב ובין הלכידה המדויקת של ה'מהו-ישראלי-בעיניך', כבר הפיל לא מעט סדרות שניסו לפצח את הקוד. אבל הנה, "פאודה" עשתה את זה, ועשתה את זה בסטייל.
זה עבד כי "פאודה" היא לא סדרה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא סדרה על בנאדם אחד, דורון המסתערב, והסיפור האישי שלו. הוא הגיבור ואנחנו רוצים לראות אותו מצליח. מהי הצלחה בהתחשב בסיטואציה שבה הוא מתנהל? זה כבר קצת יותר מורכב. אבל יש לנו מישהו לרוץ איתו. הבחירה הזאת הצילה את "פאודה" לא פעם מלהתפתות לאמירות שהיו מגביהות אותה מעל העלילה כדי להגיד דברים נורא חשובים על יחסי ישראלים וערבים, אבל היו מרחיקות אותה מהקצב האפקטיבי והחיבור האישי לדמות. "פאודה" גרמה לנו לראות את המצב דרך העיניים של דורון, ולא אומת המסתערבים באשר היא.
במבט לאחור, עמודי התווך הרעיוניים של הסדרה התמקדו בעיני בשתי סצנות בהן נשקה העונה לשיאה. האחת היא מונולוג ה'כלבים המאולפים' של אביחי (בעז קונפורטי), כשישב עם נורית מחוץ לבית בו הוחזק השייח' כבן ערובה, ושטח בפניה את ההקרבות שהוא עושה כמסתערב והמחיר שהוא משלם תמורת הזכות להיות גיבור, מונולוג שפתאום מעמיד בספק את הפעילות המבצעית שמוצגת בצורה כל כך הירואית במהלך הסדרה.
הסצנה השניה היא הסצנה המצמררת בה אבו-אחמד מראיין את דורון שמתחזה למחבל מתאבד. כל אחד מהם אומר את האמת - הסיבות שבגללן הוא החליט לצאת לקרב שהוא נלחם בו עכשיו. שניהם אומרים את אותו הדבר, מבינים אחד את השני, כמעט דמויות-מראה, ובכל זאת - אויבים. כמו שאמרה אשתו של הפנתר - "מה זה משנה, בסופו של דבר מישהו חי ומישהו מת".
לא הכל היה מושלם. היו כמה קווי עלילה שלא הלכו לשום מקום - המרובע הרומנטי שירין-דורון-גלי-נאור היה קצת מאולץ ולא מפוצח, והסיבה שבגללה וואליד חיסל את אבו-אחמד לא מוסברת עד הסוף. הדמות של אורי גבריאל כשר ביטחון - בואו נגיד שראיתי ליהוקים קצת יותר אמינים מזה. אבל כל קווי העלילה שליוו את דורון והפעילות המבצעית שלו החזיקו את "פאודה" בקלות והפכו אותה לממתק מתח ממכר, וברווחים הצרים שבין מתח למתח העבירה את היאוש והמוות המיותר כדי להזכיר לנו שסדרת המתח שאנחנו חיים בה היא המציאות.
