כולנו דמאס

את דמאס פיקדה אני מכירה שנים רבות. לפני שמונה שנים עלה לישראל ומהרגע שנחת כאן שאף להיות חלק מהחברה הישראלית. הוא היה לתלמיד מצטיין, התנדב שנים בבית אבות ובמשמר האזרחי, הקים סניף של בני עקיבא בשכונת ג'סי כהן בחולון וקיבל אותות הצטיינות על התנדבותו, והוא רק בן 19.

עוד בערוץ הדעות של ynet

אני לא המנקה שלכם / אסתר ביסוור

ביום ראשון שעבר, כשחזר מהבסיס לביתו, הורה לו שוטר לעצור בצד הדרך. בדיעבד התברר שהרחוב נחסם בגלל חפץ חשוד. דמאס שאל בתמימות מה קרה ותוך שניות מצא את עצמו מותקף במכות, תחילה על-ידי שוטר אחד ואחר כך הצטרפו אליו שוטרים נוספים.

מה גרם לשוטרים להתנפל על אדם חף מפשע? הם כנראה לא ראו את האדם שמולם. הם גם לא ראו מולם אזרח, מתנדב, חייל, ובוודאי לא יכלו להעלות על דעתם שזה חייל מצטיין. הדבר היחיד שעמד כנראה לנגד עיניהם הוא דמות שלילית חסרת פנים, זהות או אנושיות, דמות שהיא תוצר התפישות המעוותות שלהם כלפי צעירים ממוצא אתיופי. ולפי תפישותיהם המעוותות, בדמות כזאת אפשר ומותר לפגוע, אפילו בלי סיבה.

המקרה של דמאס הוא אחד מני רבים שהתפרסם בזכות מצלמה אקראית שתיעדה את האירוע, אך לרוב זה לא קורה. הקהילה האתיופית מהווה כ-2% מהאוכלוסייה בישראל. לעומת זאת, 40% מבני הנוער בכלא אופק הם ממוצא אתיופי. את הנתון הלא-הגיוני הזה אי אפשר להסביר בשום דרך מלבד סטיגמטיזציה שגורמת למעגל קסמים כואב.

שוטר עומד מול נער אתיופי, רואה בו עבריין נטול זהות וחסר כוח ועוצר אותו, גם אם אין לכך כל סיבה קונקרטית (וזאת מבלי לומר מילה על האלימות המשטרתית). מספר העצירים ממוצא אתיופי גדל. הנראות שלהם במתקני הכליאה גדלה. אם יש נראות - הרי לכם הוכחה שבני נוער אתיופים הם עבריינים. זהו מעגל קסמים המונע ומתוחזק על-ידי צבע העור. הצבע מעורר את המחשבה הסטיגמטית, שמובילה לפעולה אלימה. עוד ועוד בני נוער ישראלים ממוצא אתיופי נעצרים, ובאמצעות מעצרי השווא הללו השוטרים "מוכיחים" לעצמם שהם אכן נוער עבריין, והסטיגמה מתחזקת עוד יותר.

יוצאי אתיופיה נתפשים לרוב כחלשים ומודרים. ראש הממשלה גינה את המקרה של דמאס רק כעבור חמישה ימים, כשההפגנות התקרבו לביתו. האם היה שותק כך גם אם החייל לא היה ממוצא אתיופי? אנחנו שומעים שוב ושוב על בתי ספר שמסרבים לקבל ילדים ממוצא אתיופי, על צעירים ממוצא אתיופי שאינם מורשים להיכנס למועדונים, על נוער ממוצא אתיופי שהוא נוער שוליים חלש שזקוק לטיפול. הסטיגמה של עבריינות וחולשה פרשה כנפיים, התמסדה והפכה לעובדה שמשמרת את עצמה ומשחזרת את עצמה. הסטיגמות הללו הן מתחלואיה של החברה שלנו. הזעקה שקמה נגד המשטרה מוחה על תופעות בזויות של גזענות והחלשה שקנו להן מקום כאן. 

בני נוער ממוצא אתיופי מותקפים, מוכים, מושפלים ונעצרים לעתים קרובות על לא עוול בכפם. הם אינם יכולים להתגונן בפני הנורמות המעוותות שנוצרו בחברה הישראלית, נורמות שבהן הסטיגמה היא עובדה והאדם הופך בקלות כזאת ל"אחר" המסוכן. אולם ההפגנות שארגנו צעירים ממוצא אתיופי מוכיחות לנו שקם כאן כעת כוח אחר, כוח של צעירים חזקים וכואבים. צעירים שביקשו להפגין "די לאלימות, די לגזענות", צעירים שביקשו להיות אזרחים מן השורה.

אני כואבת את כאבו של דמאס, ויותר מכך אני כואבת את כאבה של החברה שלנו. ההפגנות והקריאה של הישראלים ממוצא אתיופי הציגו זעקה שכולם צריכים לקחת בה חלק ולטפל בה מהיסוד, עד לעקירת כל שורש גזעני באשר הוא. הטיפול צריך להיות רוחבי ויסודי, הן על ידי הממסד והן על ידי בדק בית וחשבון נפש של כל אחד מאיתנו.

ד"ר רוית תלמי כהן, אנתרופולוגית יישומית, מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז האקדמי פרס

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il