להביא ילד לבד או להמשיך לחכות לאחד?
מה קורה אם התוכנית שלך לא ממש קרתה כמו שרצית? שיום אחד חגגת 36 עם החברים והמשפחה אבל בלי בן זוג? בלי זוגיות באופק? אנשים יגידו "כל תכנית היא בסיס לשינויים", השאלה היא האם אנחנו מסוגלים להסתגל לשינויים האלו
בכל פעם שאני חושבת על הנושא הזה, נהיה לי גוש חונק בגרון, וכמה שניות אחר כך אני מתחילה לבכות, אבל בשקט לרוב, כי בחלק מהפעמים אני מדברת עם אנשים תוך כדי. לא יכולה לקבל החלטה, לא מסוגלת, משותקת מפחד. זו החלטה של גדולים, כזו שתשפיע עליי לכל המשך חיי.
עוד בנושא:
אני כבר בת 34 והחיים שלי תקועים
אם לא אמצא אהבה עכשיו אפנה לבנק הזרע
אני מקנאה בכאלו שקיבלו את ההחלטה שלהם כי הם מאמינים בה, כי הם כבר שם. אני בן אדם שחי וצריך ידע. ידע עוזר לי להיות בשליטה. בלעדיו זה סרטים שלמים שרצים בראש. סרטים של איך דברים יראו, איך יתנהל הדייט איתו, איך אתמודד עם עבודה חדשה, האם אצליח? אז אני נתלית בהשגת ידע כדי שאולי אוכל לקבל החלטה, אבל בינתיים זה מצליח לעכב אותה.
איך אתה יכול לאבד חלום אחד שמלווה אותך ובוער בך כל כך הרבה זמן? איך אפשר לשחרר ולהאמין שכל עכבה - לטובה? איך אפשר להאמין שככה החיים שלך אמורים להראות? שאת אמורה לעשות גם את זה לבד? למה אני בכלל צריכה לחשוב על זה?
כשהחזק הופך חלש
מאז שאני זוכרת את עצמי, נמשכתי מאוד לכל המיתולוגיה היוונית והרומית ובכלל לתקופה ההיא. אם תשאלו אותי, יש מצב שבגלגול קודם הייתי אמזונה, או לפחות זינה הנסיכה הלוחמת. חזקה תמיד, זו התחושה שלי לאורך כל הדרך. אבל מה קורה אבל כשהחזק נחלש?
אומרים לי שזאת נתינה אחרת לגמרי, שהיא תעניק לי תוכן לחיים. אני יודעת שהם צודקים ועדיין מפחדת כי הנתינה הזו לא תמלא את החסר הקיים עכשיו. אם לדייק, אני מפחדת שאולי אפילו תעצים אותו מבחינתי, כי אהיה לבד. לבד. לבד ברגעים הטובים, החדשים והמרגשים. ואני לא רוצה לעשות את זה לבד, זה צריך להיות ביחד. יש לי חברים, יש לי משפחה מדהימה, אבל זה לא הביחד שאני רוצה לעבור איתו. כן, הם יהיו שם ללא ספק, ויהיו חלק עצום מהתהליך, אבל הם לא יהיו שם כשאחזור הביתה, לבד.
להביא ילד. להביא ילד, לבד. להיות אם חד הורית. הנה, אמרתי את זה. זה נושא שמתחיל להקיף אותי יותר ויותר. יש לא מעט רווקות בנות גילי (שלושים פלוס). נשים מוכשרות, יפות, חכמות, שנונות וחזקות שנמצאות בצומת הדרכים הזה. הן עומדות בהתלבטות הגדולה - האם לחכות עוד לבן זוג המיוחל (אבירים יש רק באגדות גרים) שאוטוטו מגיע (וכך חלפה לה עוד שנה)? או להביא ילד לעולם כדי לא לפספס ולאבד את החלום לאמהות.
לא כל אישה רוצה לממש את היכולת שלה להיות אימא, וזו זכותה המלאה. אני לא חושבת שכל אחד יכול או צריך להיות הורה, ומספיק לפעמים לפתוח עיתון כדי להסכים איתי. הבעיה טמונה באלו שרוצות ויודעות ותמיד ידעו שמשפחה וילדים יהיו חלק מהחיים שהן מתכננות לעצמן. אז מה קורה אם התוכנית שלך לא ממש קרתה כמו שרצית? שיום אחד חגגת 36 עם החברים והמשפחה אבל בלי בן זוג? בלי זוגיות באופק? אנשים יגידו "כל תכנית היא בסיס לשינויים", השאלה היא אם אנחנו מסוגלים להסתגל לשינויים האלו?
החיים שלי עכשיו נוחים וטובים לי. אני אדונית לעצמי, אני יכולה לא לנקות את הבית חודש בגלל סיבות כאלו ואחרות, אני יכולה לצאת לאן שאני רוצה ולחזור מתי שרוצה. יש לי אחלה חברים ואחלה משפחה ועבודה שאני אוהבת מאוד. לא רע בכלל. אז למה לי בכלל לחשוב על זה? על ילד לבד? התשובה היא כי אני חייבת. אין חוכמות פה. הביולוגיה קוראת לי להתעורר כי עד עכשיו זה היה עוד בסדר לדשדש בחיים האלו ולחפש את ה"אחד".
אז לא, אני לא לחוצת ילדים, אבל אני רוצה מתישהו שיהיו לי, רוצה לשמור את האופציה. כל שנה שחולפת ואני עדיין מתלבטת, אני בעצם קצת מסכנת את העתיד שלי ואת החיים שלי. הייתי מעדיפה זוגיות עכשיו מאשר לשבת פה ולהרהר על כן או לא לעשות ילד לבד. זה קשה, זה מפחיד, זה מבאס אותי קצת ומעציב אותי הרבה שהגעתי למקום הזה ושאני לא איפה שחשבתי שאהיה. שינויים, זוכרים?
לפנייה לכתב/ת 
