מה ביקשתי? ערסל ונחת מהאישה והילדים?
חלום על ערסל נינוח במרפסת התגלה כסיוט מתמשך שכלל הזעה בסניף הדואר, ריב עם האישה וסדקים קשים בקיר. רון רוזן על סף בכי
לטורים הקודמים של רון רוזן:
ואז הקטנה שלי השוותה אותי לדוב פדינגטון
עדיין מובטל רק עם הפרעה אישיותית חדשה
אשתי באמת משתדלת, אבל היא לא אמא שלה
נשאר לי רק לקבל את הפתק הורוד המיוחל, לצעוד לסניף הדואר השכונתי, להיכנס, להתחרט על היום שנולדתי, לקלל בלב את הפקידות, את המדינה, ואת 42 האנשים המזיעים שלפני בתור, להישבע שזו הפעם האחרונה בחיים שאני עושה את הטעות הזו, לצאת מהסניף בטריקת דלת וללכת לאוטו בהפגנתיות, לחזור אחרי דקה כמו לוזר כי ההפגנתיות שלי לא באמת מעניינת מישהו (וגם - מה אני פראייר? כבר שרפתי שעה ורבע וזה לא שיש לי ברירה), ואז לראות שאני על 7% סוללה באייפון, לנסות לחשב אם היא תיגמר עוד לפני שיגיע התור שלי - מה שיהפוך את הסיוט הזה למושלם, לראות שסוף סוף ההוא שלפניי ניגש לפקידה כי הגיע תורו, לפתח תקווה לשבריר שניה שהנה הסבל נגמר, רק כדי לגלות שהוא לא לבד, הוא עם מישהי ממש זקנה, וכן, זה הנורא מכל, הם עושים העברת בעלות!
חזרתי הביתה אחרי שעתיים וחצי בוער מעצבים. "הלו!!!" שאגתי עוד לפני שטרקתי אחרי את הדלת בזעם. "חשבת להגיד לי שהזמנת לילדה מדבקות מטופשות של הלו קיטי באינטרנט? יותר משעתיים שרפתי בדואר על החרא הזה!! והרי ידעת שאני מחכה לערסל!!". היא חייכה. "הערסל הלא מטופש בכלל שלך פה מאתמול. נתקעתי בדואר שלוש שעות בגללו כי חשבתי שאלה המדבקות. אז עכשיו אנחנו פיטים".
מיד התקשרתי לקבוע עם אבא שיבוא לקדוח לי בקיר של המרפסת שני חורים לתליה. נשמע פשוט, לא? "תכין לי שני דיבלים ג'מבו, פלס, מברגה נטענת ומפתח שוודי, בסדר?" הוא ציווה. "אבא, אם הייתי אחד שמחזיק בבית כל מיני דיבלים ומפתחות שוודים הייתי צריך אותך שתבוא לקדוח?", החזרתי. "טוב, מחר בשבע בבוקר אני אצלך. אני אסע עכשיו לחבר בגליל שיש לו את כל הציוד ועד מחר בארבע אנחנו גומרים עם זה".
הנה זה מתחיל, תפסתי את הראש בייאוש. "אתה לא קצת מגזים עם הגליל עכשיו אבא? ביקשתי כולה שני חורים ושוב אתה יוצא מפרופורציות. גם למה כל הציודים האלה? ואי אפשר בשעה טיפה יותר סבירה? נניח, מתישהו אחרי הזריחה? ולמה עד ארבע, אלוהים? זה פאקינג שני חורים בקיר אבא! ומה זה "גומרים עם זה"? מי זה "גומרים"? איך אני קשור לזה?
הייתי על סף בכי. "תירגע, תירגע. שבע ורבע אני אצלך אבל לא דקה אחרי, יש לנו יום עבודה ואצלי מתחילים מוקדם. מלחציים הידראוליים יש לך? או שגם לזה אני צריך לדאוג?" ניתקתי. למחרת בשש וחצי אבא הגיע אחרי שני טלפונים, אחד בחמש ועשרים כדי לעדכן אותי שהוא התעורר והשני בחמש וארבעים כדי להודיע לי שהוא יוצא לדרך. ארבע וחצי שעות וניסיון אובדני אחד שלי מאוחר יותר, הוא אמר שהוא מרים ידיים.
"המקדח לא מתאים לדיבל", הוא בישר. נשכבתי על הריצפה בסלון וניסיתי לחשב מה הסיכוי שאם אני אתפלל מספיק חזק הטלויזיה תתנתק מהזרוע שלה, תיפול לי במרכז הגולגולת ותגאל אותי מהייסורים האלה. "אין ברירה", הוא המשיך, "אני אבוא בשישי לגמור עם זה ולתקן את כל הסדקים שנוצרו בקיר ואת הצנרת שחיררנו. שבע בבוקר זה בסדר?"
הכל מתנדנד פה גם ככה
הרגשתי איך חלום הערסל מתרחק. למחרת בצהריים, אמא הגיעה מחיפה לבקר את הילדים והתחילה לסדר לנו את הבית כמו שהיא אוהבת, וכמו שהג'ינג'ית אוהבת טיפה פחות. כשהיא ראתה את החורבן במרפסת, היא נחרדה. "מה יהיה עם הערסל שלך, חמוד שלי?", היא שאלה בדאגה, אך לג'ינג'ית זה הספיק. "חמוד שלי, חמוד שלי, כל גחמה אידיוטית שלו לגיטימית מבחינתך, נכון? הוא הרס חצי בית עם הערסל המזדיין הזה שלו! תפסיקי לעודד אותו ותפסיקי לסדר לנו פה, זה הבית שלנו וטוב לנו ככה כשהוא מבולגן, וביקשתי ממך 40 פעם להפסיק לפטם את הילדים בשוקולדים בשניה שאת מגיעה, נכון? למה קשה לך כל כך לכבד את זה?".
אמא ואני עמדנו נדהמים. "תגידי, התחרפנת לגמרי?" שאלתי המום, "מאיפה זה בא?". אמא בכתה בטרוף, לקחה את התיק, ופנתה ללכת. "כפוית טובה שכמוך, תתביישי. את מדברת איתי על לכבד?" התייפחה, הוציאה מהתיק קינדר בואנו אחרון, נתנה לילדה, וסגרה אחריה את הדלת. רציתי לחנוק את הג'ינג'ית, שבעצמה כבר התחילה להזיל דמעות רגילות שאחרי התקף זעם כתום אופייני. "את נורמלית תגידי? את לא מתביישת? 'הערסל המזדיין שלו?' זה הדיבור?? אשכרה אין לך טיפת כבוד לערסל הזה! הפעם הגזמת לגמרי. אה כן, וגם הקטע עם אמא שלי, באמת תתביישי!".
ביטלתי את אבא בשישי, אין סיכוי שהייתי שורד את זה. פרסתי את הערסל על הריצפה במרפסת, נשכבתי עליו כמו שהוא, אבל לא היה זכר לשייק תות מנגו צונן. ביקשתי מהג'ינג'ית שתביא לפחות כוס מים אז היא אמרה שאני אתקשר לאמא שלי לבקש ממנה. הילדים קלטו אותי על הריצפה וזינקו לי על הבטן. הגדולה צעקה "ג'ימבורי!". הקטן מלמל משהו ומרח לי שאריות של תות על כל הפנים. מבעד לזרועות הקטנות שלהם שהתנופפו בשמחה לכל עבר הבטתי במרבד הדודים הנייחים על גגות השכונה. בעצם, חשבתי, למה אני צריך ערסל? הרי הכל מתנדנד פה גם ככה.
לפנייה לכתב/ת 
