שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מגדל של ספרים: לכבוד חגיגות ה-20 של בבל
    מהמיזנטרופיה של מישל וולבק, דרך רומן שהשפה העברית מככבת בו ועד למאהבות אוסטריות - הוצאת "בבל" חוגגת 20 שנות פעילות, ולאה איני, אסף גברון אילנה ברנשטיין ואחרים, ממליצים על ספר בלתי נשכח מהקטלוג

    הבחירה של אלונה קמחי: "אפשרות של אי", מאת מישל וולבק

    אח, מישל מישל. אילו ידעת במה זה עולה לי - לכתוב עליך, איזה מאמץ אדירים של התודעה והנפש נדרשים לשם כך, אין לי ספק שלבך הקטן והנבזי היה מתרונן. למען גילוי נאות יש לציין שהלב שלי לא פחות נבזי מזה שלך, ואי לכך עצם העובדה שבשלב כלשהו איאלץ להכתיר אותך, עולה לי בדמים. אבל ממש כמוך ניחנתי במידה לא מבוטלת של יושר אינטלקטואלי ולכן מה שצריך להיעשות - ייעשה.

     

    אתה לא מוצא חן בעיני, מישל. אני מניחה שעובדה זו לא תצער אותך כי אתה לא מוצא חן בעיני איש. כמו שאומר שיר הבלוז הישן - Nobody likes me but my mother' and sometimes I think she's kiddin' too". גם אני לא הייתי מוצאת חן בעיניך מישל. בקרוב אהיה בת חמישים, והלא שנינו יודעים שלשיטתך, בריות מסוגי, מין הראוי יהיה שישליכו את עצמן מגורד השחקים הקרוב ביותר למקום מגוריהן ויפה שעה אחת קודם.

    מישל וולבק. הכתיבה היא עניין טריקי
    מישל וולבק. הכתיבה היא עניין טריקי
     

    אבל לא נתכנסנו למטרת העלבות הדדיות. בקרב הזה אין לי סיכוי נגדך, כי פה יותר מלוכלך משלך קשה למצוא אפילו בשכונת המצוקה שבה ביליתי אי אילו שנים בנעוריי (אגב, אני משוכנעת שבאותן שנים דווקא הייתי מוצאת חן בעיניך מאוד. הו, העיתוי, העיתוי!).

     

    אז בוא נדבר עליך כסופר אם כן. אהיה כנה איתך יקירי. מרקם הפרוזה שלך אינו מצטיין באיכות יוצאת דופן. הצורך הפתולוגי שלך לביטוי עצמי, הכולל מונולוגים ארוכים וסוערים בדבר Human Condition, יונק את רוב החמצן מהנרטיב. הסיפור מאבד מתח, השפה שלך מסגירה את עברך הן כמהנדס זוטר והן כעיתונאי כושל. הגיבור שלך הוא מיזנטרופ מכוער, בודד ואחוז דיבוק לזיונים. מדוע שלחת אותו לחיפוש אחרי חיי נצח, מישל? היית מיטיב איתו ועם ההיגיון הפנימי של העלילה, אילו היית מאפשר לו להרוג את עצמו במו ידיו. הבוז וקוצר הרוח שאתה חש כלפי המין האנושי לא מאפשרי גם לסובלני שבקוראים להזדהות עם הגיבור שלך. הפכת את הכנות הכפייתית שלך לפטיש. אתה מלא בשנאה ויאוש כמו שרק ילד כאפות אומלל במיוחד יכול. ואגב, שופנהאואר הוא פילוסוף שקוראים בימי התיכון ואז עוברים הלאה.

     

    אבל אתה יודע מה מישל? הכתיבה היא עניין טריקי. היא בוגדת בך וחושפת את ערוותך גם מאחורי האטומה שבמסכות. ולהלן, בשליש האחרון של ה"אפשרות", אנחנו מגלים שמתחת להררי הסחי והזוהמה, מסתתרת לה נפש רוטטת וסנטימנטלית לא פחות מזו של מחברת "חמישים גוונים של אפור". זה לא מפתיע. זוהי תכונתם של רבים מהציניקנים הפסימיים והמרושעים ביותר שהכרתי. כולכם מחביאים אי שם עמוק במגירה שירי אהבה דביקים ששרבטתם לאור נר. תפסתי אותך, הה?

     

    דרכי האל נסתרות ממש כמו דרכיו של הסיטרא אחרא, ואי לכך לעולם לא אדע מי מהם ומאיזו סיבה חנן אותך בכישרון לכתוב את יצירת המופת הראשונה של המאה העשרים ואחת. הייתי שמחה אילו ייתה נכתבת בידי מישהו מעט יותר מצודד, אך מי אני שתתווכח עם עובדה זוהרת וחד משמעית כמו אור השמש, שמעל הכוכב החוטא שלנו. ריספקט.

    שלך לנצח.

    Moi

     

    הבחירה של אסף שור: "דברים מוזרים קורים", מאת קלי לינק

    לא קשה לנמק את הבחירה הזאת, אבל היא לא היתה קלה. ישבתי מול קטלוג ההוצאה כמו אדם שיושב מול ספר מחזור: פתאום עולים מולך פנים שנשכחו, אנשים שהיום אולי כבר אין לך איתם שום קשר ממשי, אבל פעם הם היו כל חייך.

     

    גללתי בין שמות המחברים. א'. אנטונין ארטו. היומרנות הפואטית הפרועה שלו כל כך הסעירה אותי כש"התיאטרון וכפילו" ראה אור. קפצתי לאות ו'. מישל וולבק. קראתי כשיצא, חשבתי שהוא מקומם ודקוואי, ובסיכום סופי בלתי נסבל. ובכל זאת קראתי את "החלקיקים האלמנטריים" עד תומו. האם הייתי ממשיך לקרוא אותו היום? סיכוי סביר שלא. ובכל זאת, בשנים שחלפו מאז הוא ליבה למעני כמה ויכוחים ספרותיים שאמנם נסקו מדי פעם לטונים לא נעימים, אך היו משובצים בתובנות מאירות עיניים.

    ספרה של קלי לינק. חיכה על המדף (עטיפת הספר)
    ספרה של קלי לינק. חיכה על המדף
     

    קמתי מן המחשב וניגשתי אל המדפים שבסלון. "הטובע" של תומס ברנהרד לצד "הרוצחים" של דרור בורשטיין, ומעליהם שכוב "הצד האחר של העולם" של רחלי רוטנר, שלא נכנס בעמידה מפאת גובהו. מדף אחד למעלה מזה, כמה מלבנים ריקים ומכוסי אבק. בין הנעדרים: "בלי לוגו" (הושאל ולא חזר), "הדרך הקלה להפסיק לעשן" (נקרא ולא עבד).

    קלי לינק המתינה לי בקצה המדף.

     

    וזו, כאמור, בחירה שלא קשה לנמק: היא כותבת מלאת תעוזה, היא יודעת לעבוד, היא רהוטה ומשועשעת, מחויבת ומלאת דמיון, ויותר מכול, מאמינה בכתיבה. ומשום שמדובר במלאכה שהיא טלטלה בלתי פוסקת בין פסגות אגו מסחררות לספקות שמאכלים את הנשמה, חשוב מאוד לקרוא אנשים שמסורים לה. ברגעי משבר רציניים, קצת קלי לינק זה כמו מזרק של אפיפן בשעת התקף אלרגי.

     

    במיטבם, הסיפורים שלה הם פסלי מלים קטנים ומהודקים.

    אפשר לקפוץ סביבם את האגרוף ולהרגיש את הקוצים מתחפרים לך באצבעות, אבל כשפותחים את היד, מתעופף משם פרפר.

     

    הבחירה של אילנה ברנשטיין: "המצב העברי", מאת לילך נתנאל

    היה עלי להתגבר על לא מעט פיתויים ביושבי לכתוב את הרשימה הזאת. בבל חוגגת עשרים שנה ואני יכולה לציין הרבה יותר מעשרים ספרים שהקריאה בהם, החוזרת ונשנית לעתים (ז'ורז' פרק, אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד, מישל וולבק, ז'ואל אגלוף, אלי סמית, שימו), הרחיבה את גבולות הכתיבה שלי, סגרה מדפים ופתחה אחרים.

     

    ספרים ששיבשו את דעתי, שהסיטו אותי מהמסלול וזרקו אותי אל סביבה לשונית בלבדית, שהפכו את החשיבה שלי מן הפנים אל החוץ, שלימדו אותי את המוזיקה של המילים, את הקולות של הרווחים, את קצב הנשימה של התחביר. ספרים שמשכתי מהם, טקסטים שהכריחו אותי להתבונן מהצד, מלמטה, להפוך בהם ולהתהפך יחד איתם.

    "המצב העברי". כל נגיעה היתה עלולה לסכן את כתב היד (עטיפת הספר)
    "המצב העברי". כל נגיעה היתה עלולה לסכן את כתב היד
     

    בין עשרות הספרים שיכולתי לכתוב עליהם יש ספר אחד, שזכיתי לקרוא בעודו כתב-יד - המצב העברי מאת לילך נתנאל. גיבור הרומן הוא צבי, דוקטור להיסטוריה של ארץ ישראל, המנסה ללכוד את המעשה הציוני באמצעות הלשון העברית, ולמעשה להרכיב מחדש חיים שהתרוקנו ממשמעות באמצעות השפה. אך הגיבורה האמתית של רומן זה היא השפה העברית. ובמובן זה לא יהיה זה מוגזם לומר כי לילך נתנאל היא אמנית של השפה.

     

    ב"המצב העברי" מהדהדת העברית המתחדשת של סופרי התחייה, ועוברת אל דור המייסדים. השפה כאן אינה משמשת אך ורק ככלי לתיאור המציאות אלא תובעת התייחסות כנרטיב לכשעצמו. אמו של צבי, גיבור הרומן, מלמדת עברית את האב, כלומר מבנה לו את המציאות החדשה, וצבי לומד משניהם. בחולייה הזאת חל השבר של השפה ושל ייצוגיה, בבני הדור השני. הספר מסתיים במילותיו של אביו של צבי: "הלכתי מעֵבר לעבר ואל יושבי עֵבֶר ובמובן הזה הבלתי גמור של המילה אני הנני עברי". ספורות הפעמים שבהן זוכה עורכת לקבל כתב יד שהוא מעל ומעבר, וכל נגיעה עלולה לסכן אותו.

     

    הבחירה של אסף גברון: "אנחנו", מאת יבגני זמיאטין

    הרבה ספרים מצוינים הוציאה בבל בעשרים השנים האחרונות, ומרבים מהם למדתי הרבה כסופר (למשל כל ספרי מישל וולבק - מתי כבר יוצא החדש?), וגם יצא לי לתרגם עבור בבל שני ספרים (של הסופר האנגלי ג'יימס הוז), ופעם, במאה הקודמת, גם הגעתי למשרדם הישן באזור כיכר מסריק עם סופר צעיר ומבויש, וניסיתי לשכנע אותם להוציא לאור את הסיפורים שכתב. הם דחו את ההצעה בנימוס וטענו שהכתיבה בוסרית מדי. הם צדקו באבחנה וטעו בהחלטה, כי בוסר לפעמים מבשיל - לסופר הזה קוראים סייד קשוע.

     

    אבל לא על כל אלה אני רוצה לכתוב אלא על "אנחנו" של יבגני זמיאטין. גם הוא יצא בבבל במאה הקודמת, ב-1999, ובמקור (הרוסי) יצא לפני כמעט מאה שנה, ב-1921. התבקשתי לכתוב על ספר של בבל שהשפיע עלי ובמבט לאחור אני רואה קשר ברור בין "אנחנו" לרומן שלי "הידרומניה", שיצא ב-2008.

    "אנחנו". איך לכתוב דיסוטופיה (עטיפת הספר)
    "אנחנו". איך לכתוב דיסוטופיה
     

    אם וולבק לימד אותי לשחרר את הרסן ודגלאס קופלנד, עוד סופר שיצא בבבל, לימד אותי לסנכרן תרבות פופ וספרות גבוהה, זמיאטין הראה לי איך לכתוב דיסטופיה - עולם עתידי שנשלט על-ידי כוחות מקולקלים שמתעמרים באדם הפשוט, אבל שמספר לנו משהו על מגמות שנמתרחשות בעולמנו, בהווה.

     

    זמיאטין הראה לי שאפשר לזלוג בין ז'אנרים ולכתוב ספר "עם אלמנטים" של מדע בדיוני, אבל שאינו באמת מדע בדיוני, בדיוק בגלל אותה התייחסות להווה ולקיים. הוא הראה לי איך כותבים עולם אחר, זר, אבל דומה ומוכר. והוא עזר לי ללמוד לכתוב על אנשים בתוך עולם כזה, של פיקוח, של החלטות מגבוה על על הפרטים האינטימיים ביותר - כמו מתי לעשות סקס (ב"אנחנו"), או מאיפה תגיע לגימת המים הבאה (ב"הידרומניה").

     

    הבחירה של לאה איני: "המאהבות", מאת אלפרידה ילינק

    אי אפשר להתאהב ב"המאהבות" של אלפרידה ילינק, שיצא לאור באוסטריה ב-1975, ואשר הוצאת בבל העשירה בו את הספרות העברית לראשונה ב-1996, בתרגומו של גיא בן-ארי. אי אפשר להתאהב, להזדהות או לחבב, כי ילינק, הסופרת האוסטרית, שב-2004 זכתה בפרס נובל לספרות, עושה ככל אשר לאל לשונה שלא לאפשר זאת. אך כנגד הדרך הקונבנציונלית לספר סיפור בלשון שרק עברה עיבוד ספרותי, מ"המאהבות" שמשקף בלשונו את הגנום הסיפורי שלו בדיוק חסר פשרות, אפשר להתפעל.

     

    רומן על שתי צעירות נטולות כל אופק, חרף אופקיו הפתוחים של הנוף האוסטרי גבה הפסגות שהן חיות בו, שגופן הוא נשקן היחיד לעתיד טוב יותר. בריגיטה, העכברה העירונית שתופרת חזיות לפרנסתה, מייחלת להיגאל מהשעבוד באמצעות נישואיה להיינץ; חשמלאי השואף להיות בעל חנות, שאגב משכביו עם בריגיטה הנלחמת להישאר יפה, ובעידודם של הוריו, נוטה לסוזי בעלת האמצעים.

     

    ופאולה, הגיבורה השנייה ברומן, שהיא עכברה כפרית של ממש, שדרכה שלה להיחלץ משבי חייה היא ללמוד תפירה ולעבוד, כמו בריגיטה, במפעל לחזיות. אף שדיי מהר מבינה גם פאולה ש"מימושה העצמי" האמתי טמון ב...אריך. חוטב עצים נבוב זה יכה אותה כפי שכל חוטבי העצים השיכורים בכפר מכים את נשותיהם, אך כמו היינץ לבריגיטה, הוא יהפוך אותה לאשת איש שתהיה משועבדת לפחות לעצמאותה, קרי לבעלה, לביתה המצוחצח ולילדיה.

    "המאהבות". דווקא קשה להתאהב (עטיפת הספר)
    "המאהבות". דווקא קשה להתאהב
     

    "המאהבות" הוא פרודיה על סיפורי החניכה והמולדת הגרמניים הקלאסיים, ותשובה פמיניסטית ל"נס הכלכלי" ששרר באוסטריה אחרי המלחמה וכביכול העניק לנשים אפשרויות ובחירה. אך בבסיסו עומד הרומן על המכניזם האנושי של האדם המודרני באשר הוא.

     

    האישה והגבר הם לעולם שפחה ועבד, ובראש ובראשונה של עצמם ומגדרם. ולשונה של ילינק, שאינה מכבסת, מרככת, או מקפלת שום זוועה וקלישאה, חושפת את המכניזם הזה במערומיו, על האמיתות האכזריות והאבסורדיות שנובעות ממנו. האדם הוא מכונת הישרדות תועלתנית בתוך מכונת הישרדות תועלתנית וגדולה ממנו: הזוג, המשפחה, החברה והמדינה. ושום אהבה, ולא כל שכן חירות ומשמעות, אינן קיימות.

     

    ילינק, שידועה יותר בספרה "הפסנתרנית" (בבל, 1998), היא סופרת קיצונית שכתיבתה עמוקה ואמיצה. "פרט לגופה של בריגיטה, נזרקים בו-בזמן אל השוק גם גופיהן של רבות אחרות. בעלי הברית היחידים של בריגיטה במערכה זו הם תעשיית הקוסמטיקה ותעשיית הטקסטיל. לבריגיטה יש שדיים, ירכיים, רגליים, מתניים וכוס". שמונה-עשרה שנים מאז קראתי לראשונה את "המאהבות", ובריגיטה ופאולה, מחוקות הלב, הן בלתי-נשכחות.

     

    הבחירה של דרור בורשטיין: "עיר לבנה עיר שחורה", מאת שרון רוטברד

    קל מאוד לחיות במקום כלשהו ולהניח שמה שרואים הוא מה שהיה תמיד. במיוחד במקום שהוא

    כביכול חסר היסטוריה גלויה כמו תל אביב (בניגוד למשל לירושלים). ספרו של שרון רוטברד, "עיר לבנה עיר שחורה", רואה את הצבע הלבן של בתים ספורים בתל אביב לא כמשהו מתחום האסתטיקה, אלא כשכבת ציפוי והסתרה.

     

    אפשר לדמות את הספר הזה להעברת ציפורן על הקיר הלבן. זה מצמרר כמו שזה נשמע. מה שנחשף הוא תיבת פנדורה של נישול, גירוש, השחרת פני עיר, ורצח עיר ואם.

     

    ציורים של נחום גוטמן בהם יפו נעלמת; שירי פופ תעמולתי על "השטח הגדול" ביפו; מיזמי שימור אדריכלי; מוזיאון שחציו בית ערבי וחציו זכוכית מודרניסטית; החולות ה"ריקים" המאפשרים לדמיין התחלה נקייה; מדשאות פתוחות שפעם היו שכונה יהודית-ערבית: לאט נחשף פסיפס הסיפורים שתל אביבים רבים כל כך אינם רוצים לראות, ומעניין כל כך לדעת. קשה לדמות בית תל אביבי שהספר הזה לא יימצא בו, גם אם עצם קיומו ירעיד קצת את קירותיו.

     

    לקטלוג של הוצאת בבל

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מגדל של ספרים: לכבוד חגיגות ה-20 של בבל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים