נפטרה אחת הלוחמות האחרונות במרד גטו ורשה

ז'וטה הרטמן, מאחרוני הלוחמים במרד גטו ורשה, הלכה לעולמה הבוקר (יום ד') והיא בת 92. "לאורך כל חייה, מה שעמד לנגד עיניה היה לספר את האמת על מרד גטו ורשה", אומרים נכדיה. במשך שנים רבות סיפורו של האצ"י (הארגון הצבאי היהודי) לא סופר, ורק בשנים האחרונות הוא זכה להכרה.

הרטמן נולדה בעיר קלצה בפולין למשפחה מסורתית מיוחסת. עם פלישת הגרמנים לגטו קלצה נאלצה ז'וטה להסתכן ולצאת מעבר לחומות הגטו כדי להשיג מזון למשפחתה. באחת היציאות נלכדה על ידי הנאצים אבל הצליחה להימלט והגיעה לגטו ורשה. שם הצטרפה הרטמן לאצ"י, הארגון הצבאי היהודי, שהיה לארגון ההתנגדות הראשון שקם בגטו ורשה, בראשות פאבל פרנקל בן ה-23. חימושו הרב של הארגון אפשר לו לנהל את הקרב הגדול והנחוש במהלך המרד, שהתרחש בכיכר מוראנובסקי, שבו הניפו הלוחמים שני דגלים בשמי הגטו - הדגל הפולני והדגל הציוני. במהלך ארבעה ימים לא הצליחו החיילים הנאצים להסיר את הדגלים.

(צילום: ירון ברנר)

ז'וטה הרטמן, והלוויתה שנערכה היום. (צילום: לירון-הילה הרטמן)

ז'וטה שימשה כקשרית בארגון והאחראית על הברחת נשק לתוך הגטו. היא הייתה יוצאת מחוץ לגטו דרך תעלות ביוב וכאשר חזרה הביאה נשק שהוחבא בדליים בעלי תחתית כפולה, מכוסים בדגים רקובים. כשפרץ המרד באפריל 1943 הייתה ז'וטה על גגו של אחד הבניינים וראתה את הדגל הציוני מונף מעל הגטו.

אחרי המלחמה התחתנה ז'וטה, נולדו לה שני בנים, והיא הייתה סבתא לשישה נכדים ולחמישה נינים. "היו כמה מחתרות וארגונים", אומרים נכדיה, "אבל תמיד שמעו רק על הארגון היהודי הלוחם של מרדכי אנילביץ', שעשה עבודה מדהימה והוא גיבור ישראל לכל דבר ועניין. על הארגון הצבאי היהודי לעומת זאת לא סופר, וזאת אך ורק מטעמים פוליטיים גרידא של אגו, יוקרה ופוליטיקה". הנכדים מתייחסים לכך שהאצ"י היה מזוהה עם הימין, ובמשך הרבה שנים זיכרון המרד היה מוטה לפי מפלגת השלטון בראשיתה של המדינה, מפא"י.

"יש עדויות לכל אורך השנים שמי שנתן את הטון ברמה הגבוהה ביותר במרד גטו ורשה היה האצ"י, בהובלת פאבל פרנקל", מוסיפים הנכדים, "עם קום המדינה ניצולי השואה כמובן לא דיברו על מה שעבר עליהם כי הם היו עסוקים בהקמת המדינה. בימי שלטון מפא"י השתיקו את כל הפעילות שבוצעה על ידי האצ"י ואת מעשי הגבורה הנועזים ביותר שלו, שלא זכו להוקרה ולהכרה במשך עשרות שנים. הכרה קטנה החלה בשנות ה-60 עם צאת הספר 'מצדה של ורשה' של חיים לזר, ובשנת 2000 כששר הביטחון ושר החוץ לשעבר, משה ארנס, פרסם את הספר 'דגלים מעל הגטו'. בספרי הלימוד וההיסטוריה לא הוזכר הארגון במשך שנים - עוולות שתוקנו מעט לאחרונה.

יובל חיימוביץ'-זוסר, הבמאי שליווה את ז'וטה בארבע השנים האחרונות לצורך הסרט "מרד גטו ורשה - הסיפור של סופר", אמר עליה: "רק בשנים האחרונות זוכה סיפורה להכרה. ביום שישי עוד ביקרתי אותה בבית החולים, שבו היא אושפזה במפתיע, והיא עדיין חייכה. כעת, משהלכה לעולמה, לא נשארו עוד מורדים שיכולים לספר את סיפורם. מעולם לא פגשתי גיבורת ישראל כזו. אחרי מפגש אחד איתה נשביתי בקסמה. היא הייתה אדם עם תעצומות נפש וכוחות ורק אנשים כאלה היו יכולים להילחם ולשרוד, להקים את משפחתם פה ולהתחיל את הכל מחדש בחיוך ובאופטימיות. מאז המפגש הראשון שלי איתה היא הפכה לסבתא שלי ושל כל הצוות".

בסרט אמרה ז'וטה על ההתעלמות מאצ"י: "לא רצו לשמוע אותי. רצתי מדלת לדלת ופחדתי שעוד מעט אמות, אבל לא רצו לשמוע. זה כאב כל כך הרבה שנים. קשה להגיד את זה עם הליטוף כיום, אבל הפצע נשאר". היא זכתה להוקרה כאשר לפני שלוש שנים נבחרה להדליק משואה בעצרת יום השואה במוזיאון לוחמי הגטאות, ולפני כחמש שנים, 67 שנה לאחר שעלתה על אחד מגגות הגטו עם רימונים, היא קיבלה אזרחות כבוד מוורשה.

"לאורך כל חייה, מה שעמד לנגד עיניה היה לספר את האמת על מרד גטו ורשה, עבור מנהיגי הארגון ולוחמיו", אומרים נכדיה, "נזכור אותה כלוחמת שהתאפיינה באהבת האדם, אהבת הארץ ומלאת נתינה. לימים היא דאגה לתמוך במשפחות שכולות ולסייע בטיפול בפצועי צה"ל במלחמות ישראל, ואף התנדבה במד"א במלחמת יום הכיפורים. היא תמיד הסתכלה על מה שיש והודתה על כך".