האחים שולץ: מבוסס על סיפור אמיתי

בראיון לכתב "במחנה" מתן פאר, מספר מארק, כיום בן 54, מדוע החליט להצטרף לחווה, צעד ששינה והשפיע על כל מהלך חייו. "בדיוק פוטרתי מהעבודה. לא היה לי ביטוח בריאות, לא משכורת ולא יציבות. כבר לא מצאתי את המקום שלי בקליפורניה, מלבד אחי דייב ואבי. אם אתה רוצה להצליח בענף ההיאבקות, אתה חייב מימון כדי לקיים שגרת אימונים סדירה. זה בלתי אפשרי לעבוד במקביל", הוא אמר בראיון מביתו בארצות-הברית.

מנקודה זו ואילך הציבו שולץ ודו פונט מטרה מרכזית: לחזור גם מאולימפיאדת סיאול 1988 עם מדלית הזהב המנצנצת. לצורך כך הצטרף לאימונים בחווה גם דייב, אחיו של מארק, כדי להיות יד ימינו של אחיו הצעיר. אולם, בדרך למדליית זהב נוספת של האחים שולץ, עמד דו פונט.

המיליונר גדל במשפחת אצולה אמריקנית חובבת רכיבת סוסים, ונחשב לכבשה השחורה של המשפחה. הוא התחתן ב-1983 והתגרש מספר חודשים לאחר מכן, בשל טענות מצד אשתו לפיהן איים עליה באקדח. עם הזמן התגלה דו פונט כמתאבק חובב ומתוסכל שניסה בלא הרף לקבל את ההכרה מצד אמו, וכשכשל ניסה לממש זאת בעזרת כספו על ידי מימון האחים שולץ ומתאבקים נוספים שהתאמנו בחוותו. "הוא היה הסחת דעת גדולה עבורי. לא יכולתי להתרכז בהיאבקות, הוא לא הצליח לשתוק לרגע. זו הסיבה שעזבתי את חוות פוקס קאצ'ר מהר", מודה מארק.

בדרך להשגת היעד באולימפיאדת סיאול 1988, החלה מערכת היחסים בין השלושה להתערער. מארק לא הצליח להסתדר עם אופיו המר והמשתנה של המיליונר, שמצידו כעס על דייב והטיל ביקורות חוזרות ונשנות על אופן ניהול תפקידו כמאמן המקצועי של מארק. הקשר בין האחים עבר אף הוא טלטלה, והלחץ הגדול להשגת היעד עשה את שלו. את האולימפיאדה סיים מארק במקום השישי בלבד, ונותר ללא מדליה. מיד לאחר מכן עזב את החווה בכעס ובחוסר סיפוק עצמי, וחדל להתחרות בהיאבקות אולימפית. דייב מצידו נשאר בחווה כמאמן הנבחרת האישית של דו פונט וארצות הברית, עם הפנים לאולימפיאדה הבאה.

שאלה גורלית

הכעס על דייב, הכישלון האולימפי וחוסר ההסכמה המקצועית הובילו כנראה את דו פונט להתבשלות פנימית, עד לכדי נקודת רתיחה חסרת מעצורים. בבוקר יום שישי, ה-26 בינואר 1996, בעת שהותו בחווה, אחז בו הטירוף. דו פונט הגיע לביתו של דייב. "יש לך בעיה איתי?", שאל במבט חלול. בטרם ניתנה התשובה ירה דו פונט שלושה כדורים אל גופו של דייב. ננסי, אשתו שהייתה עדה לאירוע, הזעיקה מזועזעת את צוותי ההצלה, אך לשווא. דייב מת במקום. דו פונט מצידו התניע את הרכב, ונעלם אל תוך 800 הדונמים של חוות "פוקס קאצ'ר".

המיליונר נעצר והובא למשפט, שבו גזר עליו חבר המושבעים עונש מאסר של 13-30 שנים בגין רצח ממדרגה שלישית, בשל בעיות נפשיות. בתשעה בדצמבר 2010, בהיותו בן 72, מת דו פונט בבית הכלא. "מאז הרצח ראיתי אותו רק פעם אחת, בבית המשפט, כשנתתי את ההצהרה שלי. הוא לא אמר לי כלום", משחזר מארק בקרירות. כשנשאל האם יוכל אי פעם לסלוח, ענה, "מחילה היא עבור האדם שסולח, יותר מאשר לאדם הנסלח. אני לא הולך לגרום לדו פונט להפוך אותי לאדם אחר ממי שאני. אני הולך לנצח בכך שאחיה הכי טוב שאפשר". על הרגע שבו נודע לו על מות המיליונר, מתוודה מארק כי לא הרגיש כלום. לא הקלה ולא שמחה.

מתוך הסרט פוקס קאצ'ר

הסרט "פוקס קאצ'ר", שיצא לאקרנים בסוף 2014, נולד בעקבות המאורעות האמיתיים ונכתב על פי ספרו הביוגרפי של מארק המגולל את סיפורם הבלתי יאמן של האחים. במאי הסרט בנט מילר (טרומן קפוטה, מאניבול), ליהק לדרמה הביוגרפית צוות שחקנים מפתיע במיוחד. את תפקידו של דו פונט ממלא סטיב קארל, המוכר מסיטקום "המשרד" המצליח. את דמותו של דייב מגלם מארק רופאלו, ואילו צ'נינג טאטום המוכר בעיקר מסרטי קומדיות הפעולה, מגלם את מארק עצמו. "כשהייתי בגילו, הייתי מאוד דומה לו. יש לו את הכישורים האתלטיים כדי לבצע את טכניקות ההיאבקות ולגרום להן להיראות אמינות כאילו הן מתבצעות על ידי מתאבק ברמה עולמית. אני חושב שהמון נשים הלכו לראות את הסרט בזכות הליהוק שלו", מציין מארק בחיוך, וממשיך בעקיצה לגבי ליהוקו של קארל, לדמות שרצחה את אחיו בדם קר. "הדבר היחיד שאני יכול להגיד על החלטת הליהוק שלו, הוא שבמאי הסרט אמר שהוא דיבר איתו לפני הצילומים וראה עד כמה הוא רציני לגבי התפקיד".

במהלך הפקת הסרט נפגשו שולץ וטאטום פעמיים בלבד. "טאטום רצה להיות בסביבתי כדי לקבל את הגינונים והתנועות שלי. הדמות שהוא שיחק בסרט מאוד שקטה. כשהייתי בתחרויות לא דיברתי הרבה, אבל זה לא נבע מאדישות כפי שהוא שיחק, אלא מכך שלא רציתי להתקרב ליריבים שלי", מעביר שולץ ביקורת מרומזת על הדמות שלו בסרט. "כשאתה אדם שקט, אנשים יכולים לחשוב עליך הכל, ואני חושב שחלק מהדעות שהבמאי וצ'נינג טאטום חשבו עליי היו לא מדויקות". לאחר צאת הסרט תקף מארק ברשתות החברתיות את הדרך בה הוצגה דמותו. כעת, למרות שהדגיש שלא חשב שהיא דומה לאישיותו, הוא מודה שאהב את התוצאה הסופית.

לא רצוי על הסט

הפעם הראשונה שבה צפה מארק בסרט הייתה בבכורתו אשתקד בפסטיבל קאן, יחד עם הקהל. "הרגשתי בהתחלה חוסר נוחות, אך בסוף הפסטיבל, כשהסרט קיבל תשואות רועמות והבמאי זכה בפרס, הוקל לי". הליך המחקר וכתיבת התסריט נמשכו כשמונה שנים, במהלכן התייעץ הבמאי מילר עם שולץ. אולם, מרגע הדלקת המצלמות, המצב השתנה. "במהלך צילומי הסרט הייתי על הסט שבוע בלבד. ידעתי שהנוכחות שלי עשויה להפריע, וצדקתי. הבמאי אמר לי שאוכל להישאר רק אם אשלם בעצמי על חדר המלון", נזכר שולץ ונאנח, "זו הייתה הפקה בתקציב של מיליוני דולרים והם רצו שאשלם על חדר אחד במלון? מבחינתי זה היה הקוד שהגיע הזמן לעזוב".

מתוך הסרט פוקס קאצ'ר

השאלה מה היה קורה לו זכה במדליית זהב באולימפיאדת סיאול, מהדהדת מאז בראשו, ולא מרפה. את התשובה הוא מספק בהתחמקות. "כנראה שלא הייתי ממשיך בהיאבקות, אלא נחשף לענף הג'יו ג'יטסו הברזילאי, או מתחרה באליפות ה-UFC (אליפות הלחימה האולטימטיבית), ומסיים את הקריירה כמתאבק הטוב ביותר בהיסטורית הארגון".

כיום משמש מארק כמרצה ומדריך קאוצ'ינג. "אני מלמד אנשים איך להצליח ולהשתפר בעזרת השיעורים שלמדתי ובעזרת הדרך הקשה שעברתי, וממיר את הכלים האלו להצלחה בתחומי החיים". בנו הבכור עוסק בהיאבקות חובבנית, ועובד לפרנסתו כמאמן בחדר כושר. "זה קשה לגדול לעולם כזה בתור 'הבן של', אבל אני מעודד אותו בכל דבר שיבחר לעשות". על אחיו דייב ומורשתו, מספר המתאבק, "אני מתגעגע אליו. דייב ואני היינו מאוד קרובים. אף אחד לא הכיר אותו כמוני, ואותי כמוהו. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אחי, שותף האימונים שלי, מודל החיקוי והמגן שלי".

ברגע אישי חושף מארק פרט נוסף, הנוגע לקשר היהודי שלו. "יש לי חלק יהודי מצד אבי. הוא עבר בר מצווה, אך אני לא גדלתי כיהודי. אני מכיר קצת מילים בעברית כמו חוצפה ומשוגנע, ולמדתי על העברית וההיסטוריה היהודית", הוא מספר. "אני גאה במורשת היהודית שלי. מעולם לא ביקרתי בישראל, אבל זה המקום בו ארצה לבקר לפני שאמות".

כחצי שנה לאחר צאת הסרט, שולץ מספק הסבר מפתיע במיוחד על רגשותיו כלפי המוצר המוגמר. "בימים מסוימים אני מצטער על שנתתי להם להפוך את החיים שלי לסרט, ובשאר הימים אני אסיר תודה. הסרט 'פוקס קאצ'ר' כל כך שונה מכל סרט אחר שנעשה או שייעשה, שקשה לי לדעת איך להרגיש. שילמו לי והנצחתי את זכרו של אחי דייב, אלו היו שני המוטיבים העיקריים שלי. בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שהסיפור שלי יהפוך יום אחד לסרט כזה".