לא "חייל אתיופי"

מחאת בני ובנות עדת יוצאי אתיופיה אשר פרצה לפני מספר שבועות הצליחה לטלטל אותי. מצאתי עצמי מרותק לסיקור ההפגנות במסכים השונים, לתמונות הזעם והכאב, לעימותי המפגינים עם המשטרה ולהליכתם עד לקצה המותר ולעיתים מעבר לו.

טולטלתי למרות שקיומן של תופעות גזענות כלפי בני ובנות העדה לא היו זרות לי. כצרכן תקשורת כבד וכעוסק בתקשורת נחשפתי לא פעם לתופעות הללו, אולם לא ראיתי בהן משהו החורג ממחיר הדעות הקדומות שכל עדה ישראלית שילמה בתורה לאורך כל שנות היסטוריית העלייה לישראל. מחיר כואב אך חולף עם הזמן, מותיר אחריו לעתים אפילו זיכרון פולקלוריסטי מחויך כמו זה המתועד במערכון לול המיתולוגי על העולים החדשים.

כמו רובנו גם אני נכבשתי בסטריאוטיפ של עדה שקטה, צנועה ונחבאת אל הכלים. בדימוי של עדה החבה לנו, הישראלים הוותיקים, את תודתה על שגאלנו אותה מגלותה הפרימיטיבית. גם אני הוקסמתי מהאופן שבו העור השחום, הפנים מלאות ההבעה והבגדים המסורתיים מהווים תפאורה נהדרת לקליפים מוזיקליים או לסרטי פרסומת מרגשים בסגנון שבו התמחיתי כפרסומאי וכאיש שיווק. סברתי שעל אף קשייה ונקודת הפתיחה הנמוכה שלה תשכיל עדת יוצאי אתיופיה, כמו עדות רבות לפניה, להיטמע תוך דור או שניים לתוך כור ההיתוך הישראלי.

אולם במחאה הנוכחית הכתה בי ההכרה שהסיפור כאן הוא אחר. הבטתי המום במפגינים ובמפגינות שניתצו באחת את סטריאוטיפ השקט והצנעה שבו מסגרנו אותם עד היום. אחר כך הבטתי בפני החברה הישראלית המשתקפות במראה ובפנים שלי עצמי ולא אהבתי את מה שראיתי. הבנתי שהגזענות מוטמעת בשפתנו ובאופן חשיבתנו, לעתים מבלי משים, בתום לב וללא כוונה רעה. זו לא גזענות במזיד, זו גזענות חבויה והיא גרועה יותר.

יותר מכל החל לצרום באוזניי הביטוי "החייל האתיופי" בהתייחס לחייל המוכה דמאס פיקדה, ביטוי שבו השתמשו בטבעיות גם המגנים והמזדהים עם המחאה. הסתכלתי על דמאס פיקדה, חייל ישראלי קרבי, דובר עברית רהוטה ובעל כושר ביטוי עשיר וחשבתי על 16 שנות שירותי בצה"ל, כצוער, כלוחם וכמפקד. לא זכורה לי פעם אחת שכוניתי "החייל הרומני". לא זכור לי שגם שותפיי לחדר בקורס חובלים כונו "החייל הארגנטינאי" או "החייל המרוקאי". לעומת זאת זכור לי היטב שהשותף הרביעי לחדר כונה על ידי כולנו בחביבות ובתמימות בשם "קוצ'ין" רק משום השתייכותו לבני עדת יוצאי קוצ'ין שגם היא, כמו עדת יוצאי אתיופיה, נבדלת בצבע עורה השחום.

הבנתי עד כמה אנחנו נוטים לתייג אנשים בגלל צבע עורם המאבחן אותם מכל הסביבה. צבע עור, להבדיל ממבטא זר או תרבות גלותית כזו או אחרת, לא משתנה לעולם.

 לא בדור השני, לא בדור השלישי ולא אף פעם. אז האם נדונו הישראלים ששורשיהם באתיופיה להמשיך ולהיות מתויגים כ"אתיופים" גם בדורות הבאים? האם גם בעתיד נלקה בגזענות החבויה אך המכאיבה הזו הגורמת לנו להתייחס לאינדיבידואלים כחלק מקולקטיב שלם ולמסגר אותם בתוך סטריאוטיפים ודעות קדומות?

החלטתי לעשות מעשה ולהעלות יחד עם חבריי ב"גיתם BBDO" סרטון (המופיע כאן למעלה) שמטרתו לתקוף את הטבעיות הגזענית הזו שכולנו לוקים בה. להעצים את האבסורד שבדרך החשיבה והדיבור שלנו ולטלטל את מחשבותינו. אני מקווה שבכך נצליח ולו במעט לסייע בשינוי העמדות ובהפחתת הגזענות החבויה בכולנו.