פתאום הבנתי: הבחור המסוכן הזה הוא אני
אני הוא המתפייד שנעלם אל הריק. פוחד להתמסר. לא מראה שביב של רגש. אני לא שקוף. לא ישיר. שומר על הפאסון המטופש הזה. רוצה שיתנו לי, רוצה שיראו לי, רוצה להרגיש בנוח אבל לא עושה שום דבר מהצד שלי
לפני שלושה שבועות הכרתי בחור. מהבחורים המסוכנים האלה, היפים, הבוגרים והנחשקים, עם המבט המזוגג והאבוד בעיניים. זן מסוכן של בחורים שהם שם ולא שם, אבל מעוררים בך משהו רדום כזה מבפנים. כשהוא הגיע, כל תמרורי האזהרה צעקו, רמזורים אדומים הבהבו, סירנות וצפצופים השתוללו לי בראש כאילו הוא היה רחוב אלנבי בצהריים, אבל הגוף - בשלו, התעלם מההמולה והתמגנט לסכנה. היה קל להתעלם מכל האזהרות כאילו לקחתי סם משובח. לא עניינו אותי הסכנות ומה כתוב בויקיפדיה כי הייתי בהיי מטורף. היי שהיה בעיקר פיזי ומדהים.
עוד בנושא:
איך שרדתי 7 דייטים ראשונים בחודש אחד
לחיות בפנטזיה: האם אתה מכור לגריינדר?
אבל לכל היי, יש מוצאי שבת, או אם נקרא לילד בשמו – "דאון", ומגיע רגע ההתפכחות. אחרי שבועיים של שכרון חושים, הבחור מתחיל להרגיע, לקרר, לא לחפש אותי יותר, ואני לא מצליח להבין למה. אני נזכר בכל האזהרות שהחבאתי אצלי בצד האחורי של המוח. איך נתתי לזה לקרות? ממתי אני לא בשליטה? אני הרי מלך השליטה בנושא הבינו לבינו.
שבת, תשע בבוקר. אחרי כמה ימים שבחור מסוכן מספר 1 עדיין נעדר ואני עוד שניה מזניק מסוקי חיפוש, עוד בחור ממש מאותו הזן, שהאינטראקציה היחידה והלא משמעותית בינינו הייתה בחורף אשתקד, שולח לי ברוב תעוזתו הודעת "ער", או ליתר דיוק - הודעת: “ער? פשוט קר לי". מיותר לציין שהקור שתקף את בחור מסוכן 2 הצית בי גל חום של עצבים. חוצפן, סיננתי מבין שיניי. אני המפזר חום שלך? ובכלל, מאיפה הוא בא עכשיו?
השאלה שהכי מטרידה אותי היתה למה הבחורים האלה מתקיפים אותי כמו זבובים ככה פתאום? מאיפה הם באים ככה אחד אחרי השני, תוקפים אותי בוואטסאפ כל אחד בתורו, ואיך לעזאזל אני אמור להתמודד איתם?
והילד הזה הוא אני
ראשון. שתיים בלילה. יושב עם השותפה. מתמרמרים בפיג'מות על חיינו הרומנטיים. מנסים לחפור ולהבין מה לעזאזל קורה ולמה אני מושך אליי את כל הגברים הלא נכונים? ולמה ולמה ולמה? אחרי זה, כשאני ישוב עם עצמי במרפסת שלי ומעשן סיגריה, העניינים מתחילים להתבהר לי. לאט לאט אני מריץ בראש את כל הבחורים האחרונים מהקיץ. עם שגיא הייתי אמור לדבר ביום שני לפני שלושה חודשים כדי שנקבע את הדייט השלישי, והוא עדיין ממתין כנראה. עם פבריציו האיטלקי פשוט לא יכולתי לסיים את זה כמו שצריך, אז נתתי לקשר לגווע ולגסוס בין ישראל לאיטליה עד שנמאס לו והוא ביקש תשובות שהיה לי קשה לספק.
כשעומרי אמר שאני סימן שאלה ומעניין אותו מה אני מרגיש, אמרתי שאני עדיין במחשבות על האקס (שקר שפטר אותי מלתת תשובה כנה ואמיתית). נדב רק רצה שאני אתן סימן אמיתי שאני גם בעניין, ואני מצידי הייתי מגיע אליו רק אחרי בילויים כשאני מדיף ריח של צ'ייסר אחד יותר מדי.
ואז הבנתי: זה אני, הבחור המסוכן הזה. אני זה שנעלם, לא יודע לחתוך. אני הוא המתפייד שנעלם אל הריק. פוחד להתמסר. לא מראה שביב של רגש. אני לא שקוף. לא ישיר. שומר על הפאסון המטופש הזה. רוצה שיתנו לי, רוצה שיראו לי, רוצה להרגיש בנוח אבל לא עושה שום דבר מהצד שלי.
אני אותו אחד שמשאיר אחריו שובל ארוך של סימני שאלה. מתנהג בדיוק כמוהם אבל משכנע את עצמי שאני הכי מודע ורגיש. בחור מסוכן מספר 1 זה אני. וקודם כל עם עצמי אני צריך להתמודד. והמסוכנים האלה שנדחפו לי לחיים, רק באו אליי, דפקו לי בדלת עם מראת גוף ענקית ביד, ואמרו לי: “תיזהר, ידידי, תיזהר. אחרת תסיים כמונו".
כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
