באמצע שום מקום / מליניאק ברביעי

"מה אתה אומר על הרעיון?", שאלתי אותו. "גרוע. אי אפשר לעבוד מפוצל. העונה הבנתי שטעיתי ולכן התמקדתי בעירוני ר"ג. במכבי ת"א אני משחק כמה דקות רק בגלל מכת פציעות", ענה אלטיט.

בן אלטיט (שלישי משמאל). "קשה לסרב להצעה כזו"(צילום: ראובן שוורץ)

אז למה הסכמת לבזבז את זמנך?

"כי לבחור צעיר קשה לסרב להצעות של קבוצה כזאת. אתה מקבל כל מה שאתה רוצה, ונופל. אני צריך להתניע את הקריירה שלי מההתחלה".

הרעיון לשתף צעירים בלאומית ובליגת העל במקביל נשמע טוב רק בתיאוריה. אם שחקן מספיק טוב לשחק בליגה הבכירה, שישחק. למה הוא צריך את בלבול הראש בלאומית? ואם השחקן לא מספיק טוב לליגת העל הוא ייצא קירח מכאן ומכאן. נכון שההורים יכולים להשוויץ בסלון בליל שבת שהילד משחק במכבי ת"א או בהפועל ירושלים, אבל רוב הסיכויים ששיא הקריירה שלו יהיה בפוסטר הקבוצתי.

קבוצה בלאומית מקבלת אמנם שחקן מוכשר בחינם, אבל המאמן שלה, אם ייתן לצעיר לשחק ויפסיד, יפוטר. השחקן מעדיף להתאמן עם הגדולים בקבוצת האם, ולכן הוא לא יקבל דקות משחק בלאומית, שם הוא מתאמן רק פעמיים או שלוש בשבוע. יש גם שחקנים שמתאמנים שלוש פעמים ביום. זה קרה גם לאלטיט, אבל הוא נשרף, מנטלית ופיזית. את הדקות בליגת העל, אם בכלל, מקבלים רק בגארבג'־טיים. הן לא שוות הרבה, ואפילו עומרי כספי, להזכירכם, לא קיבל במכבי ת"א את הדקות שהובטחו לו.

רפי מנקו מול מכבי חיפה. לא התרומם העונה(צילום: ראובן כהן)

זוכרים מאמן שקיבל קרדיט על קידום של שחקן צעיר? סופרים למאמנים רק פיינל־פורים ביורוליג ותארים בארץ. למה שיקדמו צעירים? עידן זלמנסון, שביזבז שנתיים במכבי ת"א, שיחק העונה בהרצליה 6 דקות בממוצע, קלע 2.4 נקודות ולקח 1.1 ריבאונדים. עוז בלייזר, שעשה את הדרך להרצליה בלי קיצורים, שיחק העונה 24 דקות, קלע 9.4 נק' ולקח 4.3 ריב'.

צעיר מוכשר צריך להוביל קבוצה. אם לא בליגת העל, אז בלאומית. להיות שחקן משמעותי. שלושה אימונים ביום ורישום בשתי קבוצות, זה כיסוי תחת לעסקנים, שיודעים בסתר ליבם שהם גומרים לילדים את הקריירה. שחקן צריך להגיע למכבי ת"א או הפועל ירושלים כשהוא מוכן. מקצועית ומנטלית.

ירושלים השאילה את רפי מנקו לגלבוע/גליל, כי הבינה שהוא לא יקבל דקות משחק. למרות שנחשב לאחד הצעירים המוכשרים, ושיחק העונה 26 דקות בממוצע, מנקו לא התרומם לרמת הציפיות וגלבוע/גליל ירדה.

גיא גודס. הגיע כשחקן למכבי ת"א אחרי חמש עונות בהפועל חיפה(צילום: אבי רוקח)

בניגוד לנאמר, יש קיצורי דרך. למשל, ללמוד ממי שכן הצליח. השחקנים שהצליחו במכבי ת"א לא גדלו במחלקת הנוער, או שיצאו לכמה שנים וחזרו מוכנים. דורון גמצ'י הגיע למכבי ת"א אחרי שהיה כוכב במכבי ר"ג. מוטי דניאל שיחק בקולג' והיה שחקן מפתח בחולון. עודד קטש עשה את הפריצה בשלוש שנות השאלה במכבי ר"ג וגליל־עליון. דורון שפר עשה שלוש שנים נהדרות בקונטיקט. גיא פניני שיחק 8 עונות בבני־השרון והפועל ירושלים. כולם הגיעו שחקנים מוכנים בגיל 24־23 לפחות, וקיבלו חוזה גדול פי כמה משחקנים שגדלו במועדון.

גיא גודס נחת במכבי ת"א בגיל 20, אבל רק אחרי חמש עונות בהפועל חיפה בצמרת ליגת העל. מתי עלה לאחרונה שחקן בן 16 לקבוצת בוגרים בליגת העל? לנדב הנפלד היה מזל. בגיל 16, ברמת־השרון, נחשב לכישרון הגדול לגילו. יום אחד נודע לי שיש טיוטת חוזה עם מכבי ת"א מוכנה לחתימה. מיהרתי למחזיק תיק הספורט במועצת רמת־השרון, וגיליתי שנדב יקבל... דלק לקטנוע. אבל היה גם צ'ופר: אימונים עם הקבוצה הבוגרת. והיה גם תיקון קטן: במשפט "השחקן יעבור לעונה אחת". מישהו הוסיף בכתב יד "בשלב זה השחקן יעבור לעונה אחת....". מחזיק תיק הספורט הבין שמנסים לעבוד עליו וביטל את ההסכם. אחרי שנתיים כשחקן הרכב בגליל־עליון (בגיל 18!), ועונה חלומית בקונטיקט, הנפלד הגיע למכבי ת"א כשחקן חמישייה בנבחרת ישראל בגיל 23.

שון דאוסן בפעולה. עמד בפיתוי(צילום: עוז מועלם)

הסבלנות של שון דאוסן

לא חזרתי לבעיית השחקנים הצעירים רק כי פגשתי בבן אלטיט, אלא בגלל שקראתי ששון דאוסן חתם לשנתיים במכבי ראשל"צ. דאוסן, בן 21 בלבד, הוא ישראלי שלא נופל משחקנים זרים. יש לו גם יכולת וגם אופי, והכי חשוב, יש לו בבית מנטור.

ג'ו דאוסן היה אחד משחקני הליגה הגדולים בכל הזמנים. נהג לבוא בכל יום לעבוד סקורר אדיר. לאבא ג'ו לא הייתה אפילו חצי מהאתלטיות של שון, אבל ב־13 עונות בהן שיחק בליגת העל הוא הוביל קבוצות.

הפיתוי לעבור למכבי ת"א בגיל 21 הוא גדול. בנוסף, אין יכולת להתנגד ללחץ של מכבי ת"א. בעונה שעברה ראשל"צ קיבלה את ג'ייק כהן כדי להישאר בליגה. למה להסתבך? לכן הכל היה תלוי בהחלטה של שון דאוסן, ומפליא ששחקן שקולע כבר היום 28 נקודות בפלייאוף, החליט להישאר שנתיים נוספות בראשל"צ. המקרה הזה ראוי לשמש מגדלור לשחקנים צעירים, לפני שהם רצים לתפוס תמונה בפוסטר, במקום לקדם את הקריירה שלהם שלב אחר שלב.

דראגן בנדר. עירוני ר"ג בנויה כדי לקדם אותו(צילום: אורן אהרוני)

בעירוני ר"ג, קבוצת הבת של מכבי ת"א, רשומים כמה צעירים, אבל הקבוצה בנויה למטרה אחת: לקדם את דראגן בנדר. 2.11 מ' - כישרון אדיר - אולי הנדוניה שהביא ניקולה וויצ'יץ' כשהגיע לנהל את מכבי ת"א. הבחורים הנחמדים בעירוני ר"ג חולמים אולי על הקבוצה הבוגרת במכבי ת"א, אבל בעיקר משמשים לבנדר דקורציה.

תלמדו משון דאוסן, בחורים. לפני שלומדים לרוץ צריך ללמוד ללכת, וכשלומדים ללכת לפעמים נופלים. חשוב ליפול, ככה לומדים ללכת, לא בעזרת קביים. בשביל להתפתח לכוכב, שחקן צריך ללמוד להתמודד עם כישלונות והצלחות, ובעיקר ליהנות מהמשחק. למה הבחורים האלה נראים לי עצובים?

לעצור רגע לחשוב

התאבדותו של מנהל משרד הפנים בת"א גרמה לרבים לעצור ולחשוב. המתלוננת, שנבהלה מתוצאות הסטטוס שפירסמה בפייסבוק, חזרה בה. את הנעשה אין להשיב.

מהראן ראדי. אולי הגיע הזמן לעשות סוף לאלימות לקריאות מהיציע?!(צילום: אורן אהרוני)

אם יש דוגמה לחיים ומוות ביד הלשון, זהו בדיוק המקרה. אז מה אנחנו אמורים לעשות: לא להעליב איש את רעהו? זה בלתי אפשרי, אנשים יכולים להיעלב מכל דבר.

אז מה תעשה אישה שחשה פגועה? תספוג השפלה ותפסיק להתלונן נגד גזענות וקיפוח? גם זה לא הגיוני.

לאדם שמותקף בידי 6,500 טוקבקיסטים קשה לעמוד מול מטר חיצי הרעל. קשה, אבל הוא עדיין יכול להתנתק מהמחשב בכל רגע. מה תגידו על אדם שלכוד בתוך מגרש. בכלוב שמידותיו 40 על 28 מטר, או 90 על 45? 6,500 איש, לפעמים יותר, מקללים אותו במקהלה במשך שעתיים ברציפות.

האיש הוא שחקן כדורגל או יו"ר מכבי ת"א בכדורסל. חלק מהמקללים באים למגרש רק בשביל לקלל אותו. זה הבילוי שלהם. בגלל שהוא שחור, ערבי, או מוסלמי, או שייך לקבוצה הלא נכונה. אין לו ברירה, הוא לא יכול להתנתק ולברוח. שעתיים הוא חייב להיות שם, חסר אונים. כל נגיעה שלו בכדור מלווה בשריקות בוז ונהמות גזעניות.

כל זב חוטם, שלא בעט מעולם בכדור, יכול להפוך את הכוכב הכי גדול בעולם לכלום ושום דבר, במחי שריקה או קללה. לא מדובר בתקלה חד פעמית. אנשים מקללים את האיש הזה שבוע אחר שבוע, בירושלים, בחיפה, ובת"א, ואין לדבר סוף.

אז אולי הגיע הזמן לעשות לזה סוף?!