שתף קטע נבחר

במקום אלף פסיכולוגים

צחקתי בטירוף, בכיתי בלי סוף, פחדתי מהשתיקה, חליתי, התעייפתי ועכשיו היסטריה של אריזה ומתנות אחרונות, רק כדי להספיק לבחירות

כשיצאתי להודו לא ידעתי אם אכן אגיע לפונה. כל הסיפור על האשרם המערבי, על כל מה שיש לו לתת, על המחיר ובעיקר, כל ההתנשאות הזאת.

 

הכניסה לאשרם מותנית בבדיקת אידס ולא משנה מה ההיסטוריה המינית שלך - הפחד גואה. תוצאות הבחינה – סתם כדי להרגיז - נמסרות אי שם בערב, אלא אם מתעקשים לשלם תוספת. אז יש סיכוי בשעות הצהרים.

 

אחרי שלבשתי גלימה בצבע בורדו, נכנסתי בשעריו של מה שיהיה ה"club meditation " שלי בחודש וחצי הקרובים: מדיטציות אקטיביות ולא אקטיביות מכל הסוגים, לוח זמנים צפוף ואני משתדלת לא לוותר על אף פעילות.

 

המקום יפה. הצמחייה מטופחת, כאילו לא מדובר בכלל בהודו, ואולי בכלל האשרם זה מדינה עצמאית עם חוקים משלה? יש פה בריכה, ג'קוזי וטניס, מסעדות ואוכל בריאות.

 

שמח כאן, נראה לפעמים רווי מיניות. ואכן יש הטוענים, כי האשרם כמוהו כמועדון פנויים-פנויות-רוחני, הגדול בעולם.

 

אושו מגיש למערב את המזרח באריזה נוחה ויפה. ואני מקבלת פה אישור להיות אני, להוציא את הכל, להתפרץ, לרקוד, לצחוק ולבכות.

 

גולת הכותרת באשרם היא קורסים במולטיברסיטה, אקדמיה למדיטציה, מכון לאהבה ומודעות, בית ספר לאמנות יוצרת ובית ספר לאומנויות לחימה של זן. לקחתי קורס בן שלושה שבועות במדיטציית "מיסטיק רוז"; בשבוע הראשון צוחקים שלוש שעות ביום, בשני בוכים שלוש שעות ביום, ובשבוע האחרון יושבים בדממה.

 

ביומיים הראשונים צחקנו כמו מטורפים. בהתחלה זה קל אבל ביומיים האחרונים אני כבר בפאזה של בכי. השבוע עומד להסתיים והצחוק קשה עבורי. אתמול חשתי שהגעתי לשיא מסוים - אושר עילאי הציף אותי. צחקתי צחוק שהגיע מבפנים, עמוק יותר, פחות מטורף, בווליום נמוך בהרבה מזה המוחצן. שבוע הבכי התחיל. זה כבר היום הרביעי, ולא קל. אני בוכה ונטרפת מהתפרצויות הסובבים, אני מגלה שזה מכווץ אותי. אתמול הבכי היה כה חזק עד שנחתתי רק בערב. והיום נכנסתי למצב אחר, כאילו לא הייתי בערנות מלאה. היו לי עליות וירידות ובכל זאת הצלחתי ללכת עם זה עד הסוף.

 

תובנת הבכי מביאה אותי אל ילדותי. אלפי פסיכולוגים לא עשו ולא יעשו את מה ששבוע הבכי גורם לי. לא שהכל עולה וצף אבל מה שצף כה רב, באגם הדמעות הבלתי נדלה.

 

שבוע השתיקה עובר עלי באופן קשה. הכל כמובן נובע מהפחד שלי משתיקה, מראש החלטתי שאיני מסוגלת. ראשית נדרשת ההבנה, שאין להלחם ובעצם אין משהו שעליי לעשות כי אם עליי לא לעשות. לשבת בנוח ולקבל את כל מה שקורה, לשמוע את הסביבה, להיות נוכחת, להרגיש ולהיות.

 

מיסטיק רוז הסתיים אבל התהליך שעובר עלי נמשך. אני מבולבלת. חוויות, תובנות, חשיפה. הצחוק כמוהו כניקוי האבק מבחוץ, הבכי הוא חפירה פנימה אל נבכי הנשמה והשקט מוציא את הכל החוצה.

 

קיבלתי שם חדש

 

אני חושבת לקבל שם "סניאסי" (סניאס, לפי התרגום המסורתי, הוא אחד שנדר נדרי פרישות). משמעות הדבר מחייבת. עניין השם החדש קצת מטריד אותי אבל אני מחליטה להיות גמישה ולא להיתפס לדביליות הכרוכה בכל אותם סניאסים עקשניים, שנפטרים מעכבות הקשורות בשמם הישן, בזהותם ומיד בונים לעצמם עכבות לשמם החדש. מדי שבוע נערך טקס הסניאסים. משמעותו היא לשבור את הזיקה לזהות הקודמת וקבלת שם חדש בסנסקריט. זוהי גם שבועה לצמיחה אישית.

 

הערב קיבלתי את שם הסניאס שלי – "Ma Atmo Urja" (העוצמה והאנרגיה הפנימית). הטקס היה מטורף. ישבתי בשורה הראשונה, זזתי במקומי, רקדתי ורעדתי ויותר מהכל חיכיתי שיקראו לי. הפיק האנרגטי של הערב הגיע כשקראו בשמי. ואחריו שקט גדול בהיכל, ואני רועדת וצוחקת, צוחקת, צוחקת, קיבלתי את שמי.

 

“Sannyas is simply an initiation into new spaces within you, a change from the head to the heart, from logic to love, from your ordinary conditioning to an unconditioned mind, to a freedom which you are not even aware that you are capable of.” OSHO.

 

דרמסלה, עוד נקודת תיור ישראלית. בפועל אף אחד אינו נשאר ללון בה כי אם בכפרים הקטנים בגסו נג, דרמקוט ומקלוד גנש. הנוף הכה יפה, הנזירים הטיבטים המתהלכים בגלימותיהם - למרות כמות התיירים יש פה משהו יפה. לראשונה מאז שהגעתי להודו לפני שלושה וחצי חודשים, אני חולה. אני חלשה ועייפה ונדרשת לי הרבה מנוחה. הבראתי לאחר ביקור בבית חולים טיבטי שם עובדת רופאה אוסטרלית, שבדקה ונתנה גם כדורים.

 

לאחר עצירה קצרצרה במנלי, ועצירה קצרה במניקרן השקטה, שברחובה הראשי אסורה תנועת מכוניות או ריקשות, הגענו אני וחברים אוסטרלים לפולגה. ההליכה אליה ארכה 5 שעות. הנוף מדהים, ההרים מסביב מושלגים, והקור, קור אימים. פולגה הוכתרה על-ידי כעיירה היפה ביותר בהודו, אבל אני יודעת שכל זה זמני, כי החלו בסלילת כביש, שיוביל אליה רבבות תיירים.

 

אני מרגישה שאני שבעה מהודו, שהגעתי לרוויה מסוימת. אני עייפה מהמסיביות, מהמבטים המופנים אלי - בחורה מערבית - מחוסר התועלת, מחוסר האסתטיות מהלכלוך ומהסרחון. אני מרגישה שאחרי ארבעה חודשים אני יכולה לעזוב. מצד שני, עדיין רוצה הכל, להספיק להיות בכל-כך הרבה מקומות.

 

נפרדתי בבוקר מידידי האוסטרליים ונסעתי לרישיקש דרך הרידואר. רישיקש, אני יושבת בצידו השני של נהר הגנגס – לקשמנג'ולה. אני מתגוררת באשרם. שלא כמו שאר האשרמים בהם כבר ביליתי, אין כאן חוקים מחמירים, יש "חברה מגניבים" ואני תוהה אם עלי לעזוב את הודו, כדי להיפרד אחת ולתמיד מאוסף המגניבים שהתאספו יחדיו. לקחתי כמה שיעורי יוגה, הכרתי בחורה מקסימה, טיילתי אל המפל, הכרתי "בבות" לבושי כתום ועזבתי את רישיקש.

 

דלהי. הגעתי לפני יומיים עייפה, עם רעיונות פטריוטיים ומהפכניים. כשיצאתי מהארץ לפני ארבעה וחצי חודשים לא חשבתי שזה ישפיע עלי, אבל גיליתי שכן, במיוחד עם תוספת העייפות, החום והחוויות הרוחניות והפיסיות.

 

רכשתי כרטיס טיסה, לארצנו הקטנטונת, כרטיס מהיום למחר. ועכשיו טירוף של אריזה וקניית מתנות אחרונות, הכל כדי להספיק להגיע לבחירות.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הפיק האנרגטי שאחריו קוראים לי אורג`ה
ארכיון
אושו לא נולד ולא מת, הוא רק קפץ לבקר
ארכיון
מומלצים