חולה אהבה בשיכון ג': ראינו את זה כבר בסרט
שלום מיכאלשווילי ואולה שור סלקטר כובשים את הבמה בעיבוד לתיאטרון של "חולה אהבה בשיכון ג'". חבל רק שהבימוי של עדנה מזי"א נשאר כל כך נאמן למקור, עד שאין בחידוש כל צורך
כשאדם - כל אדם, נכנס לאולם התיאטרון, מלווים אותו בכניסתו גם זיכרונות שצבר, רגעים שחווה, ידע, מידע ומראות שראה והותירו בו רשמים. את כל אלה לא יוכל לפשוט מעליו ולהפקיד אצל הסדרן שבדלת גם אם ירצה. מה שנכון לגבי קהל ומבקרים, תופס במידה שווה גם בעניינם של יוצרים ושחקנים ומקבל משנה תוקף בעיבודים לבמה של יצירות איקוניות ותפקידים שנקשרו בשמו של שחקן או במאי.
העיבוד של שבי גביזון לסרט "חולה אהבה בשיכון ג'" שכתב וביים בשנות התשעים, מציג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי. במנותק מהסרט, מדובר בהצגה שעובדת כמעט על כל מרכיביה. לצד הסרט, פנינה קולנועית שהפכה מהר מאד לקאלט, מדובר בתרגום כמעט אחד לאחד מהמקור. זה בולט לא רק במחזה - מטבע הדברים לא פשוט לכתוב מחדש טקסט אליו מחובר היוצר בכל נימיו - אבל בעיקר בבימוי ובהנחיית השחקנים. מכאן עולה השאלה: אם בסופו של דבר כלום לא מנצח את המקור, אז למה? או במילים אחרות מה מוסיפה הבמה על הסרט?
כבר הרבה דובר ונכתב על הסכנות הטמונות בהפיכת תסריט למחזה תיאטרון, בעיקר כשמדובר בסרטים שהפכו להצלחה מסחררת. בישראל הפכה תופעת העיבודים הנודדים מהמסך הגדול לבמה, לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר, אולי כיוון שמדובר במקדם מכירות עוד בשלב ההפקה או פשוט מטעמים של סטגנציה אמנותית. אבל שובר קופות בקולנוע הוא לא בהכרח שלאגר בקופות התיאטרון או בעל ערך קלורי מזין מבחינה אמנותית, ויוכיחו זאת לא מעט עיבודים שהציגו בעשור האחרון בתיאטרונים הרפרטוארים בישראל.
המקום: רחובות אפורים בין בתי השיכון של קריית ים. הדמות: ויקטור, גבר בסוף שנות הארבעים לחייו שמתגורר עם אמו ומפעיל תחנת כבלים פיראטית שמשדרת סרטים תורכיים לתושבי השיכון. הסיטואציה: מסע כיבוש חסר סיכוי שהופך לאובססיה ומסתיים בשיגעון.
זו הבחירה הקלה להתחקות אחר המקור ותפקידו של במאי לנקות, להרחיק, לפרק ולבנות משלו, לתת פרשנות שהיא תוספת ולא ראי. במובן זה יכולה היתה הבמאית, עדנה מזי"א, לאפשר למיכאלשווילי ולהצגה כולה לפרוש כנף ולהגביה עוף הרחק ומעל לקיים. היא בחרה שלא. למעשה ההיפך הוא הנכון. החל בתכניית ההצגה, שבמבט חטוף נדמה שהשחקן המצולם בעמוד הפותח הוא איבגי והמשך בהנחיות המשחק. מיכאלשווילי עומד, הולך ומדבר - קול, חיתוך דיבור, אינטונציות - כמעט לאורך כל ההצגה למעט סצנות קצרות שבהן מתפרצת אישיותו, כמו המקור. לא סביר שזו היתה בחירה שלו.
למעשה הדמות היחידה שמקבלת טיפול עומק, יוצאת מהמקור, נפרדת ממנו והופכת לישות עצמאית מרתקת ונוגעת ללב היא לבנה, מטופלת בבית המשוגעים שהמציאה לעצמה ביוגרפיה של רבנית שננטשה על ידי בעלה והופרדה מבנה. לבנה הופכת בסיכומו של דבר לאהובתו הממשית של ויקטור. סוף הסיפור. אולה שור סלקטר קורעת את הלב. זה תפקיד שראוי לה ומביא לבמה פנים רבות של שחקנית דרמטית מצוינת.
באופן כללי הליהוק - ייאמר לזכותה של הבימאית והתיאטרון שאיפשר - מדויק ובשל כך גם תפקידים מינוריים לכאורה מקבלים בולטות. כך למשל יואב לוי בתפקיד כפול של פושע צעצוע שכונתי ושומר לילה ערבי בבית המשוגעים או ליאור זוהר בתפקיד אחד המשוגעים במחלקה בה מאושפז ויקטור.
לזכותה של מזי"א ניתן לזקוף את הטיפול העדין ששומר על כבודם הדמויות שבקלות יכולות היו להפוך לקריקטורה. שכונת הפועלים שבנתה היא לא רק סטריאוטיפ. הדמויות לא לובשות על עצמן ח' וע' על מנת לשעשע, אלא כי ככה מדברים בני אדם.
בסיכומו של יום "חולה אהבה בשיכון ג'" הוא שחזור שנדד בין שני עולמות - מהקולנוע לתיאטרון. בניגוד להפקות אחרות הוא לא הלך לאיבוד בדרך, אבל גם לא זכה לעיבוד משמעותי וחבל. עשרים שנה עברו מאז יצא הסרט לאקרנים. החזרה אל היצירה המקומית המקורית היתה יכולה להשתמש במימד הזמן ובשינויים שהתחוללו בחברה הישראלית כדי להוסיף עוד שכבות למקור. היא לא עושה את זה.
לפנייה לכתב/ת 
