תקף מינית בארה"ב – האישום בישראל בוטל

לפני 18 שנה הגיעה נערה לבקר את אביה בניו יורק, ושם לכאורה ביצע בה עבירות מין. כשהגיע לביקור בארץ הוגשה נגדו תלונה. מדוע הוא לא יישפט?

עו"ד מנשה סלטוןפורסם: 10.06.15 , 08:24

בית משפט השלום בירושלים ביטל לאחרונה כתב אישום שהוגש נגד ישראלי-אמריקני בגין עבירות מין שביצע בבתו מנישואיו הראשונים, שביקרה אותו בניו יורק לפני כ-18 שנה. השופטת דנה כהן-לקח נאלצה לקבוע שהתיישנות העבירות שבוצעו לכאורה בחו"ל מונעת העמדה לדין בישראל.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

הגבר התגרש מאמה של הקורבן בשנות ה-80 ועבר להתגורר בניו יורק, שם התחתן בשנית והקים משפחה נוספת. בית המשפט דן בעניין לאחר שאשתו הראשונה ניצלה את הגעתו לביקור בארץ והגישה נגדו תלונה. בכתב האישום יוחסו לו עבירות מין שביצע לכאורה בבתו ב-1997, כשהייתה בת 16 ונסעה לבקר אותו בניו יורק. נטען שהוא מישש את החזה שלה בכמה הזדמנויות, תוך כדי נסיעה באוטו וגם לפני השינה, תוך שהוא מסביר לה שהוא צריך "להשלים את הזמן האבוד", ושהמעשים מותרים על פי הגמרא.

תביעה

למה הותר לעבריין מין להיכנס לארץ?

מערכת PsakDin

ישראלי טען שבהיותו קטין הותקף ע"י תייר שנמלט מארה"ב. לדבריו, על המדינה והמשטרה היה לדעת שמדובר בעבריין נמלט ואסור היה להתיר את כניסתו

תביעה: למה הותר לעבריין מין להיכנס לארץ?

הנאשם כפר באישומים, אלא שהדיון לא הגיע לשלב הוכחת העובדות אלא נעצר בשלב שאלת סמכות בית המשפט. העבירות שיוחסו לאב לא התיישנו בהתאם לחוק הישראלי (בעבירות שבוצעו בקטין מתחילים לספור את תקופת ההתיישנות רק כשהקטין מגיע לגיל 28). עם זאת, הן כן התיישנו על פי דיני מדינת ניו יורק שבה הן בוצעו לכאורה.

מכאן התעורר דיון בנוגע לשאלת הסמכות להעמיד את האב לדין בישראל. האב טען כי התיישנות העבירה לפי מדינת ניו יורק מהווה "סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה", כלשון חוק העונשין. על כן, לשיטתו, לא ניתן להעמידו לדין - לא בניו יורק ולא בישראל.

המדינה טענה שהתיישנות העבירות בניו יורק רק יוצרת חסם "דיוני" להעמדה לדין בארה"ב, אך המעשים המיוחסים לנאשם נותרו בגדר עבירה פלילית גם לפי החוק בניו יורק, ולכן אין מקום לסייג את הדין הישראלי.

מבט רחב

שאלת פרשנות הביטוי "סייג לאחריות פלילית" בהקשר זה טרם נדונה בבתי המשפט, ולכן השופטת דנה כהן-לקח נכנסה לעומק הסוגיה וכתבה החלטה מקיפה שבה סקרה את הדיונים שקדמה לחקיקת חוק העונשין המודרני והשינויים שבוצעו בינו לבין הצעת המלומדים שניסחו אותו.

לעמדתה, גישת המדינה מנוגדת לכוונת המחוקק, שביקש להתחשב גם בחוקי המדינה שבה העבירות בוצעו לכאורה. השופטת הסבירה שאם הנאשם היה מועמד לדין בניו יורק הוא היה מזוכה מחמת התיישנות, ולכן לא היה עומד לדין בישראל. משכך, לטעמה, אותם נימוקים צריכים להוביל להתחשבות בחוק הזר, גם בהיעדרו של "מעשה בין דין" פורמלי.

השופטת הצביעה על שיקולים נוספים התומכים בגישה זו, ובהם השיקול הראייתי, שבמסגרתו קשה לדרוש מנאשמים לשמור ראיות במדינה זרה, כאשר תקופת ההתיישנות של העבירה הסתיימה לפי הדין החל שם.

העבירות המיוחסות לנאשם מעוררות סלידה, ציינה השופטת, אך מלאכת הפרשנות נעשית בהתאם ללשון החוק ותכליתו, ומתוך מבט רחב ועקרוני, ולא לפי נסיבות המקרה הספציפי. בתוך כך העירה השופטת כי אם המדינה מעוניינת לשנות את המצב, הדרך היא על ידי הסבר מפורש בחוק.

בסיכומו של דבר ביטלה השופטת כהן-לקח את כתב האישום וקבעה כי החוק הפלילי הישראלי לא חל על הנאשם במקרה הזה, ולבית המשפט אין סמכות לשפוט אותו.