לראשונה בחיי אשתתף במצעד הגאווה

מתכוננים למצעד(צילום: עידו ארז)

קובי: התעוררתי מהתרדמת

ושוב חודש יוני. ושוב הדגלים הצבעוניים האלה מקשטים לי את העיר. כל שנה בזמן הזה כשאני רואה את הדגלים האלה, מתגנבת לי מועקה קטנה ללב. אני מנסה להיכנס ל"תרדמת" של עיסוקים ולהתעורר רק כשזה נגמר. המצעד השנתי הזה מעורר בי אי נוחות שאני לא יודע לפרק, והרי לפי הסטטוס שלי זה אמור להיות יום החג שלי. הידידות ואפילו החברים הסטרייטים הולכים כל שנה, ורק אני מסרב להצטרף אליהם שנה אחר שנה.

זה מתחיל בדרך כלל בגיל ההתבגרות. מין צל כבד משייט לו מעליך ואתה לא ממש יודע לשים על זה את האצבע. אופפת אותך מין מועקה והבנה שהחיים קשים, אבל לא תמיד אתה מבין למה. אתה כן מבין שמשהו בך שונה. אתה מרגיש שאתה לא כמו כולם סביבך, ואתה מנסה לשחק אותה כמו כולם, אך פוחד שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יגלה את השונות שלך.

כלפי חוץ, אתה רגוע וקול, אבל מבפנים משהו מבעבע. יום אחד, כשאתה מבין את השוני שלך, או שאתה לומד לקבל אותו או שאתה בורח הרחק ממנו. כשאני הבנתי את שלי, בחרתי לצאת מולו למלחמה. ככה יצא שעשיתי את כל מה שלא רציתי והעמדתי פנים שאני משהו שאני לא. זגזגתי בין בנים ובנות, תוך כדי שאני משלה את עצמי, אותם ואותן. ואז מגיע המלאך שלך. לכל הומו היקום שולח כזה בשלב מסוים בחייו, המלאך שמציל אותו מעצמו. אני קיבלתי את שלי אחרי 25 שנה. התעוררתי מהתרדמת שאפפה אותי והתחלתי להבין סוף-סוף מי אני (ולכתוב על זה פה בפעם הראשונה, זה עוד צעד לשם).

"יום אחד אתה קולט שאתה לא כמו כולם"(צילום: עידו ארז)

שונה גם בקבוצת השונים 

אז איך זה שאני עדיין לא מרגיש חלק מהקהילה שלי? איך זה שאני מרגיש שונה גם בקבוצת השונים? אני לא שייך לקהילת הסטרייטים, אבל גם לא מרגיש חלק מקהילת הגייז. משהו במצעד הזה מלחיץ אותי. תמיד שאלתי את עצמי את השאלה איך גברים בתחתונים על משאיות מסמלים אותי או את חיי. אבל אז אני נזכר בגיל ההתבגרות שלי ועל ההרגשה האבודה הזאת שליוותה אותי. איזה חיזוק זה למתבגר אבוד ובודד לדעת שמתקיים מצעד כזה ושהוא לא לבד. יש ילדים שהמצילים של חייהם עדיין לא הגיעו אליהם והמצעד הזה, גם אם הוא רחוק מהם, מחזק אותם. זה לא התוכן של המצעד שמשנה פה משהו, זה עצם העובדה שהוא מתקיים ועוד מתקיים בצורה הגרנדיוזית שבה הוא מתקיים.

השנה, למרבה ההפתעה, הדגלים הצבעוניים לא עוררו אצלי את המועקה הקבועה. לא יודע מה קרה, אבל השנה יש משהו מרגש לראות את כל הצבעים האלה ברחובות. אולי זה עוד שכבת הגנה שקילפתי. משהו מרגש בעובדה שנולדתי למציאות שמאפשרת את כל הדבר הזה.

תל אביב כבר התקשטה(צילום: עמית קוטלר)

זה באמת לא מובן מאליו בעיניי שהעיר בה אני חי משקיעה כל כך הרבה משאבים לכבוד היום הזה. המצעד הזה לא יכול להתקיים בכל מקום ובדיוק בגלל זה הוא חשוב. גם אני, שתמיד אמרתי "למה צריך את כל הבלגאן הזה?" או "במה הם/אנחנו גאים כל כך?", מבין היום שאחרי שנים בהן הסתרנו, התביישנו והתמודדנו עם עצמנו בלי לספר לאיש מה עובר עלינו, כנראה שבא לנו לצעוק את קיומנו. אחרי שנים שהחיים הרגישו אפורים ונטולי צבע, בא לנו על כל הצבעים ביחד, גם אם השילוב הזה מוגזם. והוא מוגזם. אבל ככה זה אחרי שנים של הדחקות.

המצעד הזה הוא לא רק משאיות וחוטיני, כמו שפורים זה לא רק עדלאידע. זה יום שבו כל אחד יכול לנסות ולמצוא את המקום שלו בתוך הדבר הזה. יום שבו קהילה מוחלשת מתאגדת יחד ומרימה את ראשה. השנה החלטתי שאני הולך לנסות להרגיש שייך. אני עדיין לא יודע באיזו קונסטלציה, אבל השנה החלטתי שאקח חלק, כי אני חלק - בין אם אני רוצה בזה ובין אם לא. וזה גם לא פייר שאני שולח את כל השאר לעשות לי את העבודה החשובה הזאת ולא לוקח בה חלק בעצמי.

יעל: צועדת בשביל בני נוער שמרגישים שונה

היי, אני יעל ומעולם לא צעדתי במצעד הגאווה (אנחנו אוהבים אותך יעל?). אין לי תירוץ משכנע מספיק למחדל הזה. שנה אחת סירבתי ללכת בגלל החום, שנה אחרת היה לי משהו יותר חשוב לעשות באותו יום וחוזר חלילה. השנה נגמרו לי התירוצים כי מצאתי מספיק סיבות טובות להשתתף במצעד, והגעתי אליהן אחרי יותר מדי שנים של בושה, הכחשה, הדחקה והסתרה.

הגילוי הראשוני נפל עליי בגיל 16 אחרי ששמעתי את המשפט המלבב: "עוד מילה אחת ואני הורגת אותך, את שומעת אותי?". אירוני ככל שזה נשמע, המשפט הזה עשה לי רק טוב. הוא הגיע מבחורה ששלפה אותי לילה אחד מחוץ למועדון בדרום תל אביב, הצמידה אותי לדלת וחנקה אותי עד שהצלחתי להעיף אותה ממני. מסתבר שהיא חשבה שאני מנסה להתחיל עם החבר שלה, אבל אחרי שהיא עזבה אותי וחזרה למועדון, הבנתי שהחבר שלה כבר פחות מעניין אותי.

זה החג של כל הצבעים(צילום: חגי אהרון)

הרגשתי טוב כי משהו נפתח בי, אבל שמרתי את הגילוי הזה לעצמי ולא נתתי לו מקום. לא נתתי לו להתפתח עם הקומונרית בנוער העובד והלומד, עם המפקדת בצבא או עם סתם חברה שמצאתי שפה משותפת איתה ולא ידעתי איך לנסח אותה במילים. במקביל, ניהלתי מערכות יחסים רומנטיות עם גברים, אבל אף אחד מהם לא הצליח למלא את החלל הזה שנפתח בי. הרגשתי רעב גדול, והשתקתי אותו בעזרת אוכל ושכבות שומן שהצליחו להגן עליי מהעולם. התפתח בי צימאון בלתי ניתן לסיפוק ונדמה כי העברתי את שנות ההתבגרות שלי בתחושה של בושה גדולה. כל גילוי של רגש כלפי נשים הודחק לטובת הרצון לקבל אישור חברתי או הצורך להיות נורמטיבית. אז שיקרתי לסביבה שלי, ובעיקר שיקרתי לעצמי.

הלילה הראשון בו התחלתי להרגיש קצת יותר קרובה לעצמי הגיע דווקא אחרי שבחרתי להתרחק מתל אביב וללמוד בבאר שבע. חברה לספסל הלימודים הזמינה אותי ללמוד אצלה בדירה והיא בהחלט לימדה אותי כמה דברים באותו לילה. בפעם הראשונה הרגשתי רצויה, שייכת ואהובה, לא רק על ידי הצד השני, אלא גם על ידי עצמי. יום למחרת הגעתי לאוניברסיטה עם חיוך ענק ופרפרים בבטן, אבל היא אפילו לא אמרה לי שלום ופשוט התעלמה ממני. עד היום אני לא יודעת מה גרם לה להכחיש כל קשר אליי ואל אותו הלילה. שוב נשארתי להתמודד עם הבושה לבד, הפעם במרחק של מאה קילומטרים מכל מה שהכרתי.

תצעד לראשונה. יעל גזית(צילום: אוסף פרטי)

ושוב האירוניה נכנסה לתמונה, כי כמה שלא ניסיתי לברוח, לא הצלחתי לברוח מעצמי. דווקא בבאר שבע הרגשתי שייכת, יצרתי לעצמי קהילה קטנה ותומכת של חברות וחברים וביחד הכרנו אפשרות אחרת של התמודדות ולא של בריחה. עם הזמן, תחושה של גאווה החליפה את הבושה והרגשתי שיש לי הרבה על מה להודות בחיים שלי. לא היה צורך להסתתר יותר ולהדחיק.