לונה פארק - זה יכול להיות מסוכן, ורווחי

איך שגלגל ענק מסתובב לו: אולפני דיסני הוציאו לאקרנים את סרט "בחזרה למחר" בכיכובו של ג'ורג' קלוני. העולם העתידני שעיצב הבמאי המוערך בראד בירד נוצר בהשראת אתר עולם המחר (Tomorrowland) שבדיסנילנד. למרות תקציב של כ-200 מיליון דולר, ונוכחות של כוכב בסדר גודל של ג'ורג' קלוני, הסרט כשל בקופות ובתאגיד הבידור האמריקני הכל יכול, נכנסים בינתיים לכוננות ספיגה עם הפסדים צפויים בסך של 140 מיליון דולר. אתר השעשועים של דיסני אולי השביע את רצונה של נורת' ווסט בחגיגות יום ההולדת שנתיים שלה השבוע, אבל לא עשה את זה לקהל בבתי הקולנוע. 

ואז הגיע "עולם היורה" - שגם הוא כידוע פארק שעשועים, בדיוני למזלנו. במקום לחזור למחר, אולפני יוניברסל חזרו לאתמול והשיבו לפעילות את פארק הדינוזאורים שהגה הסופר מייקל קרייטון על הדף, והביא לחיים סטיבן שפילברג על המסך. הגרסה המחודשת בבימויו של קולין טרוורו הצעיר ובכיכובו של כריס פראט סחף את ההמונים לאולמות, ועם סיומו של סוף שבוע גדוש מכל טוב התברר שהסרט גרף 208.8 מיליון דולר עם יציאתו וניתץ את שיאו של "הנוקמים" מ-2012 לפתיחה הטובה בכל הזמנים בצפון אמריקה. עד היום הסרט כבר עבר את רף המיליארד דולר (המהיר ביותר אי פעם). הישג חסר תקדים. 

כך במרחק שבועות ספורים, אנחנו נעים משפל של פארק שעשועים אחד לגבהים עצומים של פארק שעשועים אחר - ממש כמו ברכבת הרים. למה עולם עתידני מפעים לא - וזוחלים קדמונים כן? אולי בכלל שכמו ברכבת הרים, כשאנחנו מגיעים ללונה פארק אנו מצפים לאימה, וחושקים בפחד. ב"בחזרה למחר" יש אמנם ניסיון לשלב סקרנות והרפתקנות עם חדוות נעורים מתובלות בהמון אופטימיות. ב"עולם היורה" יש אמנם סקרנות והרפתקנות, אבל גם דם, צרחות ודינוזאורים מפחידים.

לכאורה ניתן לזהות את תחילתו של התהליך האבולוציוני הזה ב-1993, עת יצא לאקרנים "פארק היורה" של שפילברג וסחף את ההמונים לבתי הקולנוע. אבל דינוזאורים בצד - עוד הרבה לפני היה מי שזיהה את פארקי השעשועים (Theme Parks) כאתרים שאולי נראים מזמינים, מלהיבים וכיפים, אבל יש בהם זוועות לרוב - בין אם שמת נפשך בכפך ונכנסת לרכבת השדים ואלו התגלו כרוחות רפאים אמיתיות, או בין אם עלית על מתקן האנקונדה ודומיו, ואנקונדה חיה וחונקת רודפת אחריך או אף אבות אבותיה הדינוזאורים.

קצת מפתיע שב-1972 - יותר משני עשורים לפני יציאת "פארק היורה" של שפילברג - לטאת הענק גודזילה לקחה את הקטטות שלה מול המפלצות העוינות, למגרש המשחקים שלה בטוקיו. בסרט של יון פוקודה "גודזילה נגד ג'יגאן" פארק ילדי העולם (כפי שהוא נקרא בסרט) הופך להיות שדה קרב לבהמות אדירות המימדים. מי שקנה כרטיס לקולנוע ביפן ובארצות הברית, ממש לא קינא במי שקנה כרטיס לפארק. שמוחרב - כולל מגדל גודזילה המוקדש למפלצת הטובה.

"גודזילה נגד ג'יגאן". ישחקו המפלצות בפנינו

שש שנים לאחר מכן הופץ הסרט היפני גם מעבר לים בארצות הברית, אולם לאמריקנים כבר היו פארקי שעשועים אימתניים משלהם. ב-1973 הוגה אי הדינוזאורים מייקל קרייטון הביא למסך בעצמו את גן השעשועים העתידני "עולם המערב". מה שמתחיל כעלילת מדע בדיוני חביבה (המתרחשת בקיץ 1985) הופך מאוד מהר לסרט אימה, שבו הופכים המבקרים בני האנוש לברווזים במטווח של אנדרואיד דמוי קאובוי תחת השפעת באג כלשהו.

יול ברינר, השחקן הקירח בעל המראה המאיים, צויד באקדח וגם בעיניים נוצצות. הוא אמור לבדר את מבקרי הפארק בסביבה המדמה את המערב הפרוע, ולאתגר אותם בקרבות שליפה (הוא מתוכנת להיות רק קצת יותר איטי מהם). אבל כשמחשב העל המפקח על פעילות הפארק קוטל את שוכני חדר המבצעים ולוקח את המושכות לידיו, גם האנדרואיד גאן-סלינגר יוצא משליטה. כך הוא משוטט לו ברחבי הפארק ויורה אש חיה לעבר העוברים והשבים, שרק מנסים לשרוד את שדה המשחקים שהפך לשדה קרב של ממש:

זה אמור היה להיות עוד סרט שישתלב בגל המדע בדיוני ההולך ומתגבר של תחילת שנות ה-70 ("שמש ירוקה" עם צ'רלטון הסטון, "ריצה שקטה" עם ברוס דרן ו"ריצת לוגן" עם מייקל יורק), אבל הפך לשובר הקופות הגדול ביותר של אולפני MGM באותה השנה. ההצלחה הגדולה הביאה להפקתו של סרט המשך ב-1976 - "עולם העתיד" ("Futureworld").

פיטר פונדה, בליית' דנר, ארתור היל, וגם יול ברינר שחוזר בתפקיד גאן-סלינגר, התקצבו בשירותו של הבמאי רוברט הפרון. העלילה מזכירה מאוד את זו של סרטי "פארק היורה" המשלבים בין חמדנות קפיטליסטית ליומרנות מדעית טכנולוגית. הפעם אלו הם ראשי הנהלת חברת דלוס שמתגלים כנבלים מרושעים. המטרה של הפארק ששיקמו ושידרגו הוא לייצר אנדרואידים ככפילים של המבקרים עצמם. מזימה נוראה להפוך את אמריקה כולה לגן השעשועים התאגידי שלהם.

את הנבואה של "עולם המערב" ו"עולם העתיד" משנות ה-70 ניסו להגשים ב-HBO בימים אלה. התסריטאי והבמאי ג'ונתן נולאן (המוכר בעיקר כאח של כריסטופר) מחזיר לפעילות את מגרש השעשועים המפחיד הזה במסך הקטן. אנתוני הופקינס, אד האריס, ג'יימס מרסדן, אוון רייצ'ל ווד, ג'פרי רייט, ת'אנדי ניוטון, רודריגו סאנטורו ואינגריד בולסו ברדאל, לוהקו להפקה היוקרתית שאמורה להדיר שינה מעיניכם - בעיקר מעיני אלו שחושבים שסדרה על לונה פארק היי-טקי אמורה להיות כיפית ומגניבה. לא, הם לא מעודכנים. הפארקים הללו אמורים להפחיד.

לונה פארק נגיש יותר ומפחיד לא פחות יש גם ב"Rollercoaster" של ג'יימס גולדסטון מ-1977, ובו פסיכופאת מטורף מטיל אימה על המבקרים המפוחדים גם ככה, שעולים על רכבת ההרים. מטעני נפץ שהוא מטמין באתרי שעשועים שונים ברחבי ארצות הברית, הופכים את החוויה ללא רק מסמרת שיער אלא גם לקטלנית. בלש נחוש (בגילומו של ג'ורג' סיגל) מנסה להפוך את הגלגל ולרדוף אחרי הטרוריסט החולני:

כדי להמחיש את עוצמת האימה, הוקרן "Rollercoaster" - גם הוא סרט של יוניברסל - בשיטת סנסוראונד (Sensurround). היה זה ניסוי כושל של האולפנים ליצור חוויית צפייה שלמה בבית הקולנוע, כשבמהלך הסרט המושבים נעים בהתאם למה שנראה על המסך - סוג של לונה פארק בתוך האולם. ניסיון מאולץ להפחיד את הצופים ויהי מה. שיטת סנסוראונד היתה קצרת חיים, אבל ביוניברסל המשיכו לפתח את החיבה לפארקי שעשועים. אחד כזה - ימי - צץ ב-1983 ב"מלתעות 3".

סרט ההמשך השני לשובר הקופות האולטימטיבי של סטיבן שפילברג מ-1975, מוביל את העמלץ הלבן הנוראי לפארק השעשועים "עולם המים" (SeaWorld) ובו הוא מחולל מהומה שבעקבותיה נמהל דמם של מתרחצים רבים במי הים והכל בתלת-ממד (ב-2013 למדנו ב"בלאקפיש" הדוקומנטרי על שהזוועות האמיתיות בפארקים הימיים הללו נובעות מהתעללות בלוויתנים והדולפנים שבהם). כמו ב"עולם היורה" גם פה אנחנו משתאים מצפייה בכריש הענק שמכלה זעמו במבקרי הפארק שבכלל באו ליהנות, כמונו. בניגוד אליהם, הצופים ישבו בנוחות באולם. ואפילו המושבים הפסיקו לרטוט. 

באותה שנה אגב יצא לאקרנים "מכת פתע" - השלישי בסדרת מותחני הנקמה "הארי המזוהם". מה שמתחיל בסצנת אונס אכזרית בפארק שעשועים, מסתיים בסצנת סגירת החשבונות המתחוללת ב"Giant Dipper" העתיק שבעיירה סנטה קרוז בקליפורניה. קלינט איסטווד (הלא הוא הארי המזוהם קלהאן) וסנדרה לוק חוברים יחדיו כדי לנקום בכנופיית האנסים, שמנהיגם - אפשר לגלות - מסיים את חייו כשהוא משופד על קרן של חד-קרן בקרוסלה.

מוזרה אך זכורה לטוב היתה סצנת הלונה פארק ב"ביג" (1988), אך היא לא היתה מפחידה כלל וכלל. אפקט האימה כן מתעצם בקומדיית צרחות כמו "סקובי-דו" מ-2002 - סרט שהעלילה שלו לא באמת אמורה להבהיל אף אחד. מה שכן צץ ועולה לו ומחדיר תחושה קריפית למסך הוא האתר שאליו נקלעו הגיבורים מסדרת האנימציה האהובה. ספוקי איילנד ומתקניו עוכרי השלווה משמשים פה על תקן איסלה נובלאר של פארק היורה. יש שם דמויות מטרידות, קרוסלות מעוררות בחילה, רכבות שדים, וגם שדים אמיתיים - לא משהו ששרה מישל גלר לא יכולה להתמודד איתו (בכל זאת, באפי). 

יש משהו בצרחות של נערות היסטריות על רכבת ההרים או על הגלגל הענק, שהופך את האתרים הללו למזמני זוועות וכאלו יש לרוב ב"Dark Ride" מ-2006. טבח של שתי נערות על ידי רוצח במסיכה חוזר על עצמו עשר שנים אחרי. אבל הפעם צפויה גם התנגדות - לא לפני שהצמר גפן המתוק יאדים מדם צעיר.

חברות נערות (ונערים) צרחנים יש גם בסצנה המכוננת של "יעד סופי 3" מאותה שנה - השלישי בסרטי הפרנצ'ייז הזוועתי המצליח (אולי שמתם לב, מסתבר שפארקי שעשועים מסוכנים מופיעים בדרך כלל בשלשות - כלומר, בסרט השלישי במספר בסדרה). מה שנפתח כאסון נוראי על מסלול רכבת הרים תקולה, הופך אחר כך למצוד של אלילי הגורל אחר הניצולים. כך שאם אתם לא מסתפקים בסצנה שלפניכם, צפויים לכם עוד מיתות רבות בהמשך:

הסרטים הללו גרפו מזומנים רבים מהעונג שצופי קולנוע חשים כשהם קונים כרטיסים כדי לשקשק מפחד בעוד הם מתבוננים בדמויות שרכשו כרטיסים כדי לשקשק מפחד וליפול אל מותם מהגלגל הענק. סרט האימה העצמאי "הבריחה ממחר" ("Escape From Tomorrow") היה אמור לגרום לראשי דיסני לשקשק ב-2013. הבמאי רנדי מור צילם ברחבי דיסנילנד ללא אישור והציג את הפארק כמרחב מעוות ליחסים משפחתיים מפוקפקים, לתשוקות קמאיות מוזרות של מבוגרים וילדים וגם למנה גדושה של פוליטיקלי קורקט. אלא שראשי התאגיד לא התרגשו, והתעלמו, והפרובוקציה דעכה בשקט. 

מתוך "הבריחה ממחר"

רנדי מור ניסה להיתלות באתר עולם המחר בדיסנילנד, להכפיש את שמו

הטוב ואולי לזכות בכותרות. הוא נכשל. אבל כאמור גם דיסני לא ממש הצליח. ביחס לתקציב העצום שלו "בחזרה למחר" בכיכובו של קלוני לא הצליח יותר מסרט הגרילה "הבריחה ממחר" בכיכובו של רוי אברמסון (מי?!). בסופו של דבר כנראה שפארק השעשועים שלהם לא מושך מספיק את קהל הקולנוע - או לייתר דיוק: לא מפחיד מספיק.

עכשיו הזוועות יישארו בלעדיים לסיוטים של בעלי המניות של דיסני, בעוד שהם - כמו רבים רבים רבים אחרים בארצות הברית וברחבי העולם - כנראה פוערים פה ועיניים אל מול הדינוזאורים חדי השיניים והטורפנים על המסך של "עולם היורה". מפלצת מסחרית חסרת תקדים, וככל הנראה פארק השעשועים המצליח בכל הזמנים: המוני הצופים אמנם יצאו ממנו בלי אוויר בריאות, אבל מילאו בתמורה את כיסיהם של היוצרים.