אגדות דשא: קיגן, רוזנטל ואני

אני מניח את הכדור על הנקודה הלבנה. בעיטת עונשין ‭11-מ‬ מטר ומולי רק השוער והקופ - יציע השרו - פים המיתולוגי באצטדיון אנפילד בליברפול. ‭45,276‬ אוהדים שואגים באקסטזה. או אולי היו שם רק 50 איש בסיור שגרתי? אני לא יודע, ראשי סחרחר עליי. רק אתמול עמד בדיוק כאן הקפטן של ליברפול, סטיבן ג'רארד, חציו אדם, חציו אל, בדקה ‭,80‬ במצב של שוויון אחת, בעט לפינה וראה את השוער הודף בקלות.

איך? נקודת העונשין כל כך קרובה לשער, והמרחק בין הקורות כה עצום, שכל מי שאי פעם החטיא פנדל נראה פתאום כמו גולם עם רגליים ממרציפן. זיקו, באג'יו, טרי, יניב קטן. בעיטה סבירה לפינה ולשוער אין סיכוי. מה סבירה, אני יכול לרדת על הגחון ולנגוח את הכדור פנימה. שלושה צעדים אחורה, אני טס קדימה אל הכדור כמו דני דנון אל החלל, מבט ימינה, בעיטה שמאלה, ואני צופה בסלואו מושן איך השוער מוטל חסר אונים בשעה שהכדור עף בסיבוב ופוגש את פרצופו של בחור אוסטרלי גבוה שעמד בערך ליד דגל הקרן. הבעיטה העלובה בהיסטוריה. השמיים מעל אנפילד נראים נמוכים מתמיד. האופוריה שמתחלפת בשניות בתחושת מפלה שאין ממנה תקומה - בבעיטה אחת הגשמתי בליברפול את האתוס של הכדורגל הישראלי.  

עשה את האנשים מאושרים  

יומיים קודם לכן נחתו בליברפול ‭90-כ‬ אנשים מאושרים. קרלסברג, שמאמצת את ליברפול כבר יותר ‭20-מ‬ שנה הטיסה אותם מכל העולם לאחר שזכו בתחרויות ובהגרלות שונות ומשונות. שני אחים חביבים מהר אדר הגיעו אחרי שאחד מהם הכניע את טום קשתי, שוער וליצן ריאליטי. אחרים הגיעו כי שתו בטירוף (הריעו לחבר'ה מאיי ברמודה - לאחד מהם יש טחול קרוע וכליה אחת).

הנציגות השמחה ביותר: מלטה. הקבוצה העגומה מכולן: רומניה. בלובי של המלון מקבלות את פנינו צמד נציגות של קרלסברג , בנות 22 או ‭,40‬ קשה לומר. פתאום אני מוצא את עצמי מתראיין לסרט תדמית של החברה. משקר (ליברפול היא בליבי) ומברבר (אנחנו באים לנצח)‬ כי זה מה ששחקנים עושים מול המצלמה והרי לא באנו רק לצפות במשחק אלא לשחק כדורגל עם אגדות עבר של המועדון. באנפילד.  

האוטובוס מוריד אותנו בכניסה לאצטדיון, ליד הפסל של ביל שאנקלי, האיש שהפך בסיקסטיז חורבה לאימפריה. למרגלותיו כתוב "הוא עשה את האנשים מאושרים‭,"‬ ושאנקלי אכן עשה את זה לא פחות טוב מג'ון לנון.

אנפילד נבנה ב ‭,1884-‬ ולמרות שה ורחב מאז מדובר במתקן צנום. כאן זה לא קאמפ נואו. אחרי פשיטה על חנות האוהדים שמציעה הכל, מבגדי פעוטות עם הסמל המפורסם ועד - לא ראיתי, אבל אני בטוח שיש - חיתולים

 למבוגרים עם הפרצוף של סטיב מק'מנמן, אפשר להתחיל בסיור. פינת ראיונות נפרדת לשחקנים גבוהים ונמוכים - כדי שמקסימום ספונסרים ייכנסו לפריים - צ'ק. דלתות קטנות כדי שהשחקנים ייראו גדולים ומאיימים עבור שחקני היריבה - צ'ק. משרד המאמן צמוד לשירותי הנשים - צ'ק.

הסיור ביציע מלווה באזהרה שמי שיעלה לדשא יירה וגופתו תושלך לנהר המרסי. משם נוסעים לקתדרלה הכי גדולה בבריטניה. במקום פרחי כמורה שיוקיעו את זה שהתוודה קודם שהוא אוהד ניוקאסל, מחכות שם מלצריות, או כמו שהמארחים נהנים לקרוא להן - נערות קרלסברג. מדובר בחבורת עלמות חן בחצאיות הדוקות ובעקבים אימתניים שמציעות לך עוד ועוד בקבוקי בירה, גם אם אתה כבר מחזיק אחד כזה ביד.

הכתבה המלאה התפרסמה במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות"