מלוחם למסייע בניסיון לפיצוץ כיפת הסלע
דיוויד (שם בדוי), חייל בודד שנפצע בצוק איתן, מספר על חצי השנה במאסר, גניבת הציוד והשותף התמהוני שכמעט הוביל לתוהו ובוהו במזרח התיכון: "הוא גנב ממני. עדיפה עזה על הכלא"
הוא עלה מארצות הברית כחייל בודד, שירת כלוחם בגדס"ר גבעתי, נפצע ב"צוק איתן", והיה כפסע משחרור וחזרה למשפחתו בלוס אנג'לס. אבל אז החלה ההסתבכות של דיוויד (שם בדוי): חקירת מצ"ח, משטרה ושב"כ, מעצר בחשד שסייע לקיצוני אמריקני, שותפו לדירה, לתכנן את פיצוץ כיפת הסלע בירושלים, וחצי שנה בכלא הצבאי. אחרי שהשתחרר מצה"ל ושב ללוס אנג'לס, משחזר דיוויד בראיון מיוחד ל-ynet את התקופה הקשה שעבר לאחר הרשעה בגניבת חומרי חבלה. "הזמן בכלא הצבאי היה החוויה הכי גרועה שעברתי בחיים".
דיוויד בן ה-21 לא דמיין לפני שלוש שנים וחצי, כאשר עלה ארצה לבדו מארצות הברית כדי לשרת כחייל בודד, שיחזור למשפחתו בלוס אנג'לס עם צלקת נפשית וחוויה טראומטית, ולאו דווקא מהמלחמה בעזה. הוא סיים בשבועות האחרונים לרצות עונש של חצי שנת מאסר, מהעונשים הכבדים ביותר שהוטלו על חייל חובה בצה"ל בעשור האחרון, בגין הוצאת אמצעי לחימה מהצבא ומכירת חלק מהם לאדם ליוויקס, נוצרי אמריקני שהסתנן לישראל ותכנן, לפי החשד של המשטרה ושב"כ, להפעיל מטען חבלה צה"לי בכיפת הסלע בירושלים. בזמן שדיוויד ישב בכלא הצבאי, ליוויקס לא הואשם בסופו של דבר מסיבות בריאותיות, ומי ששילם את המחיר היה הלוחם המצטיין ששירת בגדוד הסיור של גבעתי, והסתבך רק כי ניסה לדבריו לעזור לשותפו לדירה.
במהלך שירותו הצבאי הוציא דיוויד מבסיסים שבהם הוא שירת חומרי נפץ, רימון רסס, 29 מטר של פתיל ביטחון, ארבעה רימוני הלם, רימון גז, רימון עשן, חמש לבנות חבלה, ארבע מאיצי חבלה, ושני מצתי חבלה. "לקחתי ציוד כי כולם עשו את זה, ולפעמים חברים אמרו לי 'למה אתה לא עושה את זה'", מסביר דיוויד את הנסיבות שבהן לקח מהצבא את אמצעי הלחימה. "חשבתי שאם כולם עושים את זה אז זה בסדר, למרות שזה לא בסדר. אמרתי לעצמי שהם לא יענישו את כולם. לקחתי את הציוד כי רציתי להראות אותו לחברים שלי שבאו מארצות הברית".
את ארסנל הנשק שמר בביתו במשך יותר משנה. בשלב מסוים ביקש שותפו לדירה ליוויקס שימכור לו את רימוני ההלם, הגז והעשן תמורת 500 שקל, לטענתו מחשש שערבים יתקפו אותו במקום עבודתו בירושלים. דיוויד נעתר לבקשה, ובשלב הבא ליוויקס כבר ביקש לקנות ממנו את אמצעי החבלה תמורת 2,000 שקל. הפעם דיוויד לא מיהר להסכים, אבל ליוויקס ניצל את העובדה ששותפו לדירה שהה באותה עת בביקור בארצות הברית ולקח את לבנות החבלה. בהמשך הוא נעצר על ידי המשטרה לפני שהספיק לבצע את הפיגוע, שהיה עלול להבעיר את המזרח התיכון.
"הוא ביקש ממני למכור לו את חומרי הנפץ וסירבתי, ואז הוא גנב לי אותם", מספר דיוויד. "בגלל שהוא וחבריו הותקפו באינתיפאדה, הוא התחנן בפניי שאמכור לו גם רימוני הלם או גז. בסוף הסכמתי כי אמרתי לעצמי שאני מעדיף לראות אותם בחיים במציאות, מאשר מתים בטלוויזיה, כך יכולתי להצילם אם יותקפו שוב. עשיתי את זה כדי לעזור לו. אנשים יכולים לכעוס על מה שעשיתי ולהגיד שזה מעשה נורא, אבל הם לא יודעים שעשיתי את זה כדי למנוע מוות של חברים שלי. זו הסיבה העיקרית שהתגייסתי לצבא: להגן על חבריי, על משפחתי ועל המדינה שלי".
זמן קצר לאחר סיום מבצע צוק איתן, שבו נהרגו שלושה מחבריו לגדוד - בניה שראל, ליאל גדעוני והדר גולדין - נעצר דיוויד על ידי מצ"ח. דיוויד טען במשפטו כי פעל מתוך נאיביות כדי לעזור לליוויקס, שהוא כלל לא ידע על כוונותיו, וכי הוא אינו בעד פגיעה בפלסטינים: "הייתי חייל שמונע מחיילים אחרים להכות פלסטינים ונותן לילדים פלסטינים לעבור במחסומים בגדה". לטענת באי כוחו מהסנגוריה הצבאית, סגן מאיה שגיא ואל"מ אשר הלפרין, ליוויקס הצליח לרכוש את אמונו של דיוויד ולנצל את תמימותו. מפקדיו של דיוויד ליוו אותו לאורך התקופה הקשה בכלא בביקורים ובמילות תמיכה. "הוא חייל אכפתי עם יכולת מבצעית גבוהה שעבר שירות משמעותי וקשה. למרות שהיה חייל בודד תמיד התנדב לסייע לחבריו", העיד עליו מפקדו. "הוא נשמה טובה אך גם תמימה ונאיבית". השופטים הזכירו בגזר הדין כי ליוויקס פרס את חסותו על דיוויד, לאחר שחש בדידות בארץ שהתעצמה אחרי פציעתו במבצע.
תחקיר עיתון "ידיעות אחרונות" שפורסם בתחילת השנה על הפרשייה חשף כיצד ליוויקס, הצעיר הנוצרי מטקסס שהיה מבוקש על ידי הרשויות האמריקניות, נכנס לישראל כתייר ופעל לבדו, ללא שום עזרה של ארגון קיצוני, כדי להוציא אל הפועל את מזימת הבלהות שלו, בסיועו של לוחם גבעתי ובלי ידיעתו.
כך הפך דיוויד בלילה אחד מאמריקני צעיר שעזב חיי נוחות בארצות הברית כדי להילחם ביחידה הכי קרבית בגבעתי - לחשוד במעורבות בתכנון פיגוע אסטרטגי, ובהמשך לאסיר בכלא 6.
"הזמן בכלא הצבאי היה החוויה הכי גרועה שעברתי בחיים", מספר דיוויד. "לא יכולתי לפגוש את המשפחה שלי, והחיילים בכלא היו הכי גרועים שאפשר לפגוש. הייתי מעדיף להישאר בעזה עוד שישה חודשים מאשר להיות בכלא. המצב של הכתף שלי החמיר והיה לי קשה לקבל עזרה רפואית, התנאים היו גרועים. חזרתי לארצות הברית בתחושה שקצת נבגדתי על ידי המשטרה הצבאית. שמחתי לשרת בצבא אבל לא הבנתי מדוע המשטרה מעדיפה להאמין לאדם שהיה מבוקש על ידי הרשויות - מאשר לחייל. זה שיגע אותי".
דיוויד מתכוון להתחיל בקרוב את לימודיו בקולג', אך בעתיד, לדבריו, הוא מעוניין לחזור ארצה ולהקים פה את משפחתו. "החברים שלי מגבעתי היו מדהימים, עברתי חוויות ואתגרים שביגרו אותי ומעולם לא חשבתי שאעבור. אף פעם לא הוטרדתי מהמחשבות אם אמות, כי אלו מחשבות שאוכלות אותך בזמן שאתה שם. אם אתה לא חושש למות למען מטרה חשובה אז שום דבר לא יעצור אותך מלהצליח במשימות שתקבל. החברים והקצינים שלי עודדו אותי ותמכו בי ולכן יש לי עדיין אמון בצבא".
לפנייה לכתב/ת 
