שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הבן": המערב הפרוע והבלוע
    ברומן "הבן" הסופר פיליפ מאייר בוחר שלא להתייחס בערגה אל הסטריאוטיפ של הקאובוי במערב הפרוע, ומציג גבר אמריקני בן המאה ה-19 שנשלט על ידי שבטים מקומיים. היסטוריה רגשית, חלום קפיטליסטי וירושה כלכלית מובאים דרך ז'אנר היומן בסיפור שלא פוחד מאלימות. ביקורת

    את "הבן" של פיליפ מאייר היה אפשר להגדיר כעוד ספר תחקירי מרשים, כזה החושף בפנינו מציאות היסטורית מדממת. ספר שלמרות שאיננו יודעים את טיבה הרגשי של המציאות המסופרת בו אלא רק נתקלים במידע עליה, היינו חשים כי מדובר במסמך אותנטי של ריאליזם במיטבו.

     

    לרומן "הבן" יש לא מעט פגמים, אבל עדיין נמצאים בו רגעים שמתרוממים מעבר לכל הניתוחים, היתרונות, החסרונות וכוונת המחבר. יש בו רכיב שהוא "חומר אפל" ספרותי - נגזרת של כל הדברים שאנו כן יודעים למפות, מדובר למעשה במונח הנשמע אלמנטרי, אבל הוא, כאמור, זה שגורם לרומן להשאיר חותם, מדובר פשוט ב"אווירה". אפשר לקשור לה לא מעט שמות תואר: מסעירה, שותתת, פוצעת, קודרת, מייאשת. היא זו שעולה מתוך תיאורי האלימות המחרידים, הסצנות המשפחתיות, הדרמות הקטנות והגדולות, ונותרת באוויר כמו ערפל שלא מתפוגג.

     

    "הבן" לוקח אותנו לאזור הספר הגיהנומי שבין ארצות הברית למקסיקו, בתחילה המאה ה-19. ראשית השושלת המשפחתית הרשמית של המשפחה הוא איליי. הגיבור רואה איך חבורת קומאנצ'ים פושטת על ביתו ועל משפחתו, ומשאירה אחריה רק דם, גופות וצחנה, ולוקחת אותו ואת אחיו כשבויים. מדוע הקומנאצ'ים לא טבחו גם בשניהם? לא נגלה רק נאמר שאיליי נטמע בקרבם, ובשלב מסוים מבין שעליו לצאת מהשבט אל העולם הגדול, ולהגשים את החלום האמריקני הקלאסי, במקרה שלו" אימפריית בקר ונפט אדירה, ירושה כלכלית, וגם היסטורית רגשית עבור בנו פיטר ונכדתו ג'ין אן שממשיכה את דרכו.

    החלום האמריקני, אבל קצת אחרת. "הבן" (עטיפת הספר)
    החלום האמריקני, אבל קצת אחרת. "הבן"
     

    הרומן מספר את סיפור השושלת של איליי דרך יומנים, ולוקח זמן עד שהפאזל הכרונולוגי נטמע בתודעה, ושהליניארית מתחילה לשלוט בחוויית הקריאה. לעתים יש תחושה של כתיבת יתר, מעין התפזרות כתיבתית שמנסה לתפוס את המרובה, ומנגד דווקא התיאורים הקשים, הבלתי נתפסים, של האלימות מקבלים מרחב כתיבה מצומצם. 

     

    בכתיבה יומנית כז'אנר, וגם ב"הבן" בפרט, יש דבר מה לכאורה לא מחייב ולא מהודק במהותו. אבל כלל הרכיבים, היתרונות והחסרונות של כתיבה זו, הם בעצם כלי משחק עבור אותה "אווירה" (במובן זה יש משהו רגשי המחבר בין "הבן" ל"הדרך" של קורמאק מקארתי, אותה תחושת מחנק שאי אפשר להיפטר ממנה).

     

    זו מעין "חגיגה" של אלימות לא חגיגית, כמו סרט של טרנטינו רק בלי האפקטים וההומור והספיחים הפוסט-מודרניסטיים. אלימות אינהרנטית, יצרית, שהיא חלק ממהותו של האדם. אין בה תועלתנות, היא כמו כוח טבע. כשמסירים מעל האדם את העכבות החוקיות, את התרבות, את הערכים - מקבלים מערכת חלופית בצורתה הפראית ביותר.

     

    ברומן מצוי עוד היפוך מעניין: מנקודת המבט היומנית דווקא הקומנאצ'י

    הוא המקרבן ואילו האדם הלבן הוא הקורבן, למרות שמבחינה היסטורית וכרונולוגית האדם הלבן הוא שפלש לתוך טריטוריות שלא שלו. הוא הביא עמו לאמריקה מחלות, הרס, חוקים וחמדנות אדירה. מנגד, אין כאן שיפוטיות כנגד הקומאנצ'ים בפרט והאינדיאנים בכלל. זו דרכם, כך הם מפרשים את העולם, רק כך הם יכולים להתמודד כנגד הפלישה, כנגד החרבת העולם שלהם.

     

    בנוסף, עולה מן הרומן נקודת מבט רלוונטית מאוד לגבי הקפיטליזם האמריקני של המאה ה-20 וה-21. בעבר, כדי להשיג משהו בעל ערך חומרי, על האדם היה להקריב המון. לפעמים את משפחתו, כמעט את כל חייו. היום הנובורישיות היא כמו משחק תפקידים בעולם וירטואלי. היא לא מחספסת ולא "חונכת". היא מהירה מדי. היא רקובה.

     

    מאייר לא מסתכל על המאה ה-19 בערגה, אבל אולי יש לו כמיהה מסוימת דווקא לדמויות כמו איליי, מעין התרפקות לאו דווקא לסטריאוטיפ של המערב הפרוע, אלא למישהו שהולך בדרך כמעט בלתי אפשרית, שהקשיים שהוא עובר והמחירים שהוא משלם הם אדירים, והם כל כך רחוקים ממה שהנובורישים והאדם המערבי המודרני מכירים. כך שבספר זה, שבמובן מסוים, הארכיטיפ האמריקני הקלאסי הדומיננטי עובר מטמורפוזה להיות ברוקר מצוחצח בבורסה או הייטקיסט האוכל את האפליקציות המדומיינות שלו לדעת.

     

    "הבן", מאת פיליפ מאייר. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת מודן, 522 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הבן": המערב הפרוע והבלוע"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלכסנדרה סייפרט
    פיליפ מאייר. רומן מוצלח עם פגמים
    צילום: אלכסנדרה סייפרט
    7 לילות
    מומלצים