נשואה, אז מה? אינני בשלה לאמהות כרגע
בשנה האחרונה מצאתי את עצמי מסבירה באיפוק (ולפעמים גם לא) שאנחנו לא מתכננים בקרוב ילד, שאולי בשלב יותר מאוחר, שזה לא מתאים כרגע, שאני לא עקרה ושהכרס הקטנה שיצאה לי היא תוצאה של פסטות, בורקסים וסניף של מקדונלדס שממוקם דקה הליכה מהבית
עוד בנושא:
דברים שאפשר לעשות במקום לעשות ילד
"אין לי שם כי אין לי ילד" - אישה מחפשת זהות
הנחת היסוד שלי היא די פשוטה - לכל אחד ואחת מאתנו יש סבתא פולנייה שמסתתרת אי שם במוח ורוצה לדעת הכל. למה רעות ודרור לא מתחתנים אחרי כל כך הרבה שנים? ואיך זה שתומר ושני עדיין גרים בשכירות? ומתי ענבר מתכננת למצוא עבודה רצינית? היא סיימה ללמוד כבר מזמן. ומה עם הפולו שנת 98' של איתי? הוא לא חושב להחליף אותה כבר? אין פלא שהוא עדיין רווק!
אולם אצל הישראלים, סבתוש תופסת מקום קצת יותר נכבד, מה שעלול להפוך גם את התור בסופר למלכודת מוות של שאלות, הערות ותהיות אודות הקשר בין מצב חשבון הבנק שלי לכמות הקרעים שיש לי בג'ינס. חוצפה ישראלית במלוא הדרה. אני לא מתיפייפת. גם אני לפעמים נורא רוצה לדעת והחקירות שאני עורכת לתומי בפייסבוק לא היו מביישות סוכן FBI בחיפוש אחר תאים פעילים של דעא"ש בטקסס. אבל לי יש גבולות, מה שמתברר כי ללא מעט אנשים יש מחסור בהם.
ובחזרה לרחם שלי. אי שם בשלהי ההיסטוריה, מישהו קבע שיש סדר חיים מסוים של לימודים-חתונה-בית-ילדים-משכנתא-מוות ושכל מי שחורג ממנו, אפילו במעט, אז כנראה שמשהו אצלו ממש, אבל ממש לא בסדר. וכך מצאתי את עצמי בשנה האחרונה מסבירה באיפוק (ולפעמים גם לא) שאנחנו לא מתכננים בקרוב ילד, שאולי בשלב יותר מאוחר, שזה לא מתאים כרגע, שאנחנו עדיין נשמרים, שאני לא עקרה ושהכרס הקטנה שיצאה לי היא תוצאה של פסטות, בורקסים וסניף של מקדונלד'ס שממוקם דקה הליכה מהבית.
כן, מתברר שטאקט זה מצרך יקר בימינו, אחרת אין סיבה הגיונית לעובדה שרוב האנשים בוחרים לוותר על השימוש בו. אני בטוחה שהכוונות הן טובות ברובן, ובסך הכול כולם רוצים בשמחתנו ומשתוקקים לרגע בו נהפוך למשפחה גדולה ומאושרת. וגם אנחנו. פשוט לא היום. וגם לא בעוד יומיים.
"זה פלא הבריאה", "פתאום יש לך סיבה לקום בבוקר" ו"אין אהבה כזאת" הם רק חלק ממסע השכנוע האינטנסיבי, שפחות עובד עליי, למען האמת. תבינו, זה לא אתם, זו אני שעוד לא בא לה להתעורר באמצע שינה מושלמת כדי לנגב קקי ופיפי וגם לא להוציא מדי חודש סכום אסטרונומי על מטרנה וטיטולים.
זו אני שעדיין לא בקטע של כתמי מרק על החולצה שרק אתמול קניתי בזארה. וזו אני שטרם מתחשק לה להציף את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית בתמונה שלו אוכל וישן לצד ימין ואז לשמאל, ועם עין אחת פתוחה ואחרי שצמח לו תלתל חדש. ילדים זה שמחה וברכה וחגיגה אחת גדולה בבית, רק שאני עדיין לא מוכנה לה. לא אתם, אני.
שלושה במיטה אחת
להיות הורה טרי מסב אושר עילאי, או לפחות זה מה שדואגים לפזר לכל עבר 99.9% מההורים הטריים. אבל זה לא אומר שכל מי שלא הורה - חייו מלאים בלילות קרים ומנוכרים, מתחת לשמיכה, רק הוא, ה-VOD ודלי של בן אנד ג'ריז.
בדומה לסג"מת הידועה לשמצה, זו שמאפיינת קצין צעיר שרק הונח לו ארון על הכתף, כך אותה ההתנשאות המעצבנת שמאפיינת יותר מידי הורים טריים (איך זה שעדיין לא המציאו לתופעה שם?!?). הם בטוחים שהם כבר עברו, חוו וראו הכול, ו"חכי שתהיי אימא" זה המוטו שלהם. כי אין מה לעשות, "כשבא ילד, סדר העדיפות משתנה. החיים מתנהלים באופן אחר".
וכאן הבעיה שלי. ה"אחר" שעליו כולם מדברים הוא בדיוק מה שאני פחות רוצה לעצמי בשלב הזה של החיים. שלא תטעו, אימהות בעיניי היא דבר מדהים וגם אני מדי פעם חולמת על בובות ברבי, חצאיות טוטו ושיער ארוך עד הטוסיק, כזה שיהפוך כל אמבטיה לסצנה מתוך "פרדי קרוגר". הוא יותר בקטע של עוד מישהו שאפשר לנצח בפיפ"א ושותף מלא ליציע המזרחי. אבל אני לא דואגת, כי כמו תמיד, בסוף נצליח להתפשר ולהגיע להחלטה משותפת לפיה אני זו שקובעת. אבל עד שזה יקרה, יש עוד קצת זמן, ובינתיים זה רק אני, הוא והכלב. שלושה במיטה אחת. וכך זה יישאר, עד שנחליט שגם אנחנו רוצים לשחק באבא ואימא.
לפנייה לכתב/ת 
