ההסכם מחזיר את האופציה הצבאית לשולחן
ארה"ב והמעצמות סגרו דיל עם איראן שמבוסס על אמון, אבל סעיפי פיקוח הנשק מחוררים כמו גבינה שוויצרית, וטהרן הוכיחה שהיא מומחית בהונאה
ההסכם ההיסטורי שהושג בווינה בעניין הגרעין האיראני הוא מלאכת מחשבת דיפלומטית. במהות הוא אינו מונע נשק גרעיני מאיראן, אבל מבטיח שזה לא יקרה מיד. כלומר לא במהלך כהונתם של נשיא ארצות הברית ומנהיגי המעצמות הנוכחיים.
לנשיא אובמה צפויים אמנם חודשיים קשים שבהם יצטרך לשכנע את חברי שני בתי הקונגרס לאשר את ההסכם ואת הסרת הסנקציות שארה"ב הטילה על איראן. הוא אולי יצטרך להטיל וטו על החלטת התנגדות של הרוב הרפובליקני ולרצות את חברי הקונגרס הדמוקרטיים, שכרגע אינם תומכים בהסכם. אבל הנשיא האמריקני יקבל את מבוקשו בסופו של דבר. זו תהיה המורשת העיקרית בתחום יחסי החוץ שינחיל בתקופת נשיאותו: הסכם שפותח דף חדש ביחסי ארה"ב-איראן ודוחה בכמה שנים את התגרענותה.
מנקודת הראות של ישראל – ההסכם מעלה מחדש על השולחן וביתר דחיפות את האופציה הצבאית. ממשלת ישראל תיאלץ להחליט אם היא תוקפת באיראן אם וכאשר האייתוללות יחליטו לפרוץ לפצצה.
אולם אובמה רשאי לטעון בלי חשש רב שיתבדה, שהסכם וינה אכן מרחיק ריאלית את איראן כדי שנה ויותר מייצור ליבת נפץ לפצצה גרעינית אחת. ממש כפי שהבטיח. הוא ומנהיגי המעצמות האחרות שנשאו ונתנו עם איראן גם יכולים לטעון שאמצעי הפיקוח שנקבעו מאפשרים לבדוק אם היא מפרה את ההסכם בתחום העשרת האורניום וכי אם היא תפר אותו אפשר יהיה להפעיל מחדש משטר נשכני של סנקציות נגדה.
כמו כן אפשר לטעון שבתקופה שבה יהיה ההסכם בתוקף ויוסרו הסנקציות, איראן תיפתח למערב ואולי אפילו המשטר בה ישנה את טבעו ויוותר מרצונו על השאיפה להחזיק בנשק גרעיני. אובמה ויתר וויתר, אבל קיבל משהו בתמורה.
אלופי העולם בהונאה
מאידך צודק לגמרי גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר שהסכם וינה אינו מונע מאיראן מלפתח נשק גרעיני ולייצרו. ההסכם אכן רק מעכב את התהליך; במקרה הטוב – לעשר שנים או קצת יותר; במקרה הרע – לשנה-שנתיים. התאריך הקובע יהיה היום שבו יוסרו כליל הסנקציות על איראן (ב-2016) פלוס עוד כשנתיים. אחרי פרק זמן זה כבר לא יהיה כנראה ריאלי ומעשי לגבש קונצנזוס בינלאומי להחזרת הסנקציות ואפילו לא לפעולה צבאית אמריקנית אם איראן תפר את ההסכם. הנהגת איראן תהיה חופשייה לדבוק בהסכם ולקיימו או להפר אותו; לעשות זאת בגלוי או להונות את המערב – רוחאני ומשמרות המהפיכה יחליטו באיזה נתיב יבחרו.
צריך לזכור שהאיראנים הם אלופי העולם בהונאה. בעשר השנים האחרונות רכשו ניסיון שלא יסולא בפז בתחום. עד שהמערב יבחין ויחליט מה לעשות, יהיו כבר לאייתוללות ידע ותשתית מודרניים ומהירים להעשרת אורניום ויכולת לייצר ראש קרב ממוזער לשיגור באמצעות טיל. בתנאים כאלה הפריצה לנשק הגרעיני היא עניין של חודשים ספורים.
גם אם הנשיא (או נשיאת) ארה"ב הבאים יהיו נחושים בעוד 15-10 שנים יחד עם מנהיגי המערב האחרים למנוע מאיראן ייצור הפצצה עצמה, הם יתקשו בפרקטיקה לעשות כן. עד שכולם יזהו בוודאות שאיראן החליטה לפרוץ לעבר ההפצצה ועד שיחליטו מה עושים – אפילו תקיפה צבאית אמריקנית כבר תהיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. וזה כאמור במקרה שיתרחש הטוב ביותר והאיראנים יכבדו את מה שחתמו עליו.
רק שנה אחת עד לפצצה גרעינית ראשונה
איראן היא כבר היום "מדינת סף-גרעינית", וביכולתה לייצר ליבת נפץ לפצצה גרעינית מאורניום מועשר בתוך חודשיים-שלושה. אולם "תוכנית הנשק" שלה נמצאת עדיין בשלב פחות מתקדם. במערב לא יודעים בוודאות כמה זמן עוד דרוש לאיראן כדי לפתח ולייצר מתקן נפץ גרעיני ראשוני ועל בסיסו ראש קרב לטיל. מעריכים שיידרשו להם עוד כמה חודשים. כך שבאופן מעשי מפרידה שנה בין איראן לבין פצצה גרעינית ראשונה.
מעלתו הגדולה של ההסכם היא שהוא מקבע אותה במצב זה. בתחום הקריטי של העשרת האורניום עבור ליבת הפצצה ההסכם אף מסיג את איראן אחורה וקובע כללי פיקוח נוקשים לוודא שתפרק את מרבית הצנטריפוגות שברשותה ותוריד דרסטית את מלאי האורניום המועשר שיש בידה כיום (שמספיק לשש עד שמונה ליבות פצצה).
אחרי יישום ההסכם תידרש לאיראן שנה כדי לייצר ליבה מאורניום מועשר לפצצה גרעינית ראשונה והיא לא תוכל בכלל לייצר ליבת פלוטוניום לפצצה גרעינית. זה ההישג החשוב לנשיא אובמה. שר החוץ שלו, ג'ון קרי, הצליח במו"מ גם לסנכרן את הסגת יכולות ההעשרה של איראן עם קצב הסרת הסנקציות. הסנקציות למיניהן לא יוסרו עד שהיא לא תוכיח שמילאה את התחייבויותיה בשלב הראשון של ההסכם.
אם תפר את ההסכם – תוכל להגיע לפצצה תוך שבועות
אולם אפילו בתחום זה שבו נרשם ההישג העיקרי למעצמות, יש פרצה ענקית שממש מזמינה הונאה איראנית. כוונתי לאפשרות המעשית שיש לאיראן – למרות האיסור בהסכם – לפתח בחשאי מודלים חדשים של צנטריפוגות להעשרת אורניום המבוססות על טכנולוגיות חדישות ומסוגלות להעשיר אורניום במהירות גבוהה פי שלושה עד פי שמונה מהצנטריפוגות הישנות. המשמעות היא שאם ומתי שאיראן תחליט להפר את ההסכם היא תוכל לייצר ליבה לפצצה בתוך שבועות ספורים ולא בתוך שנה.
אולם החור הגדול בהסכם וינה הוא היכולת המוגבלת שתהיה לסבא"א לפקח ולתעד הפרות של האיסור לפתח ולייצר את הנשק עצמו. אפילו שנקבעו הסדרי פיקוח דרקוניים בהסכם, האיראנים יוכלו לעכב את הפקחים ולמנוע מהם באמצעות סחבת דיפלומטית ובירוקרטית מלבצע פיקוח יעיל.
במה שנוגע לאמצעי השיגור, הסכם וינה אינו מציב מגבלות רציניות. בפועל האיראנים יכולים להמשיך לפתח טילים בליסטיים בין-יבשתיים, טילי שיוט וראשי קרב מתפצלים שבבוא היום אפשר יהיה לשגר באמצעותם גם רש"קים גרעיניים.
עוד שנתיים – יוסר האיסור למכור ולרכוש נשק
השורה התחתונה אינה מעודדת גם לגבי כמה השלכות של הסכם וינה שאינן נוגעות ישירות ליכולתה של איראן לייצר נשק גרעיני, למשל היכולת המחודשת שלה לתמוך בטרור ובחתרנות במזרח התיכון. איראן דרשה וקיבלה הסרת האיסור שהטילה עליה מועצת הביטחון למכור ולקנות נשק. זה אמנם יקרה בעוד כשנתיים, אבל איראן תוכל בסופו של דבר לא רק לספק נשק לאסד אלא גם לקנות מערכות הגנה אווירית שיגנו על מתקני הגרעין שלה.
בנוסף לכך, הסרת הסנקציות תכניס לקופת האוצר האיראני כמיליארד דולר כבר ב-2016 והרבה יותר מזה בשנים הבאות, סכום שמספיק בהחלט לא רק לייצב את כלכלת איראן, לרצות את משמרות המהפכה ולשמר את משטר האייתוללות (בניגוד לתקוות במערב), אלא גם לממן טרור ולבסס את השאיפות של איראן להיות מעצמה הגמונית אזורית. מה שמדאיג לא רק את ישראל אלא גם את ערב הסעודית, המפרציות, מצרים וירדן.
כמו כן סביר להעריך שהתגרענות איראן, אפילו תקרה בעוד עשר שנים, תשיק מרוץ חימוש אזורי שיובילו ערב הסעודית וטורקיה.
האמון המערבי מול הרוח המזרח תיכונית
האם אפשר היה להשיג הסכם טוב יותר? ייתכן שכן. אבל הבעיה עם הסכם וינה, כמו עם הסכמי גרעין ואמנות אחרים, היא לא בפרטים הקטנים, אלא בכך שביצועו תלוי למעשה ברצונה הטוב ובהגינותה של ההנהגה האיראנית ובעיקר ביכולת המערב להרתיע אותה מהפרת ההסכם באמצעות ענישה או איום צבאי.
ההסכם מבוסס על אמון. התפישה המערבית היא שאם איראן חתמה, היא תמלא אחר ההסכם או תצהיר בגלוי שהיא מפרה אותו. זה לא עובד כך במזרח התיכון. גם עם צפון קוריאה זה לא עבד וגם עם מדינות אחרות. המשטר באיראן אמנם רגיש יותר לסנקציות כלכליות, אבל אחרי שאלה יוסרו אי-אפשר יהיה להחזיר אותן.
האם עדיף היה שלא יהיה הסכם והסנקציות יישארו בתוקף עד שאיראן תסכים לפרק כליל את יכולותיה להעשיר אורניום ולפתח נשק גרעיני? גם זה כנראה לא היה עובד. זאת מפני שאיראן הייתה ממשיכה גם תחת סנקציות לצבור אורניום, לפתח צנטריפוגות חדישות ולעצב ראשי קרב – מה שהיה מאפשר לה לפרוץ לעבר הפצצה בתוך זמן קצר ברגע שחמינאי היה מחליט. כך שההסכם אינו טוב אבל הוא בבחינת הרע במיעוטו; הוא לפחות משיג דחייה של כמה שנים לפני שאיראן תשיג יכולת גרעינית צבאית מלאה. וזה הרי מה שישראל רצתה להשיג באמצעות תקיפת מתקני הגרעין באיראן לפני כמה שנים.
לכן אין טעם לייבב על חלב שנשפך ולהטיח האשמות. מה שנחוץ עכשיו זו תוכנית פעולה המבוססת על ההנחה שאיראן תמשיך לחתור להשגת נשק גרעיני וכי ייתכן מאוד שתשיג אותו תוך כמה שנים. לכן צריך להמשיך ולהקשות על איראן ולעכב אותה, ואם חלילה איראן תפרוץ לעבר הנשק הגרעיני יש לפעול צבאית להסיר את האיום; ואם פתאום ניווכח שלאיראן יש כבר פצצה אטומית צריך ליצור מולה הרתעה אמינה – קונבנציונלית וכן הפסקת מדיניות העמימות.
לשם כך נחוץ:
שיפור היחסים עם ממשל אובמה ועם מעצמות המערב. סיוע של נתניהו לרפובליקנים בקונגרס לעכב את ההסכם לא יצליח בסופו של דבר לסכל את שאיפות הגרעין האיראניות אבל יגביר את העוינות בממשל אובמה ויקשה עלינו לקבל את הסיוע ושיתוף הפעולה המודיעיני, הביטחוני והדיפלומטי הדרוש לנו. אין לנו זמן לבזבז בהמתנה לנשיא האמריקני הבא.
הסכמות והבנות עם הממשל האמריקני בדבר השאלות מה ייחשב להפרה מהותית של ההסכם ואילו צעדים יינקטו למניעה ולענישה.
לתגבר ולהעצים את המערך העוסק באיסוף ובהערכת מודיעין על איראן כדי שלא נופתע וכדי שנוכל להזעיק את הקהילייה הבין-לאומית אם איראן תפר את ההסכם.
למטרה זו וגם לצרכים התקפיים ישראל צריכה להכפיל את מערך הסייבר שלה שיש לו גם פוטנציאל טוב לסיכול מאמצי הגרעין האיראניים.
הקמת מערך מעובה וצפוף של הגנה אקטיבית בישראל ליירוט טילים מכל הסוגים עם ראשי קרב מכל הסוגים וכן מטוסים וכלי שיט.
ממשלת ישראל צריכה להחליט על אסטרטגיה כוללת לבלימה ונטרול של איום הגרעין האיראני. האסטרטגיה הזו צריכה לכלול מלבד הפעלת לחץ דיפלומטי, משפטי, מוסרי ותקשורתי גם הסכמה על הפעלת אופציות צבאיות כשמוצו האמצעים האחרים:
- אופציה למתקפת-מנע צבאית על מתקני הגרעין האיראני ועל חיזבאללה. למשל כשברור שאיראן פורצת לעבר הנשק הגרעיני. (תקיפת חיזבאללה צריכה להתבצע במקביל כי ברור שהיא תצטרף מיידית ללחימה אם ישראל תפעל נגד איראן.)
- אופציה התקפית, מה שמכונה "מכה שנייה", שישראל תנחית אם איראן תתקוף ישירות את ישראל בנשק רגיל או גרעיני. זה חיוני כדי ליצור הרתעה מול איראן. הממשלה תצטרך להחליט מראש באילו נסיבות תופעל האופציה הצבאית בשני המקרים. הצבא צריך לתכנן צעדים אלה, להתאמן עליהם לרכוש את הציוד ואמצעי הלחימה המתאימים ולהיות בכשירות לבצע בתוך התרעה קצרה.
לסיכום, חשוב לציין שהדבר החשוב ביותר שממשלת ישראל יכולה וצריכה לעשות עכשיו הוא להדק את התיאום ושיתוף הפעולה עם המעצמות המערביות. דווקא מכיוון שהסכם וינה אינו מסלק את עננת הגרעין האיראני מעל ראשנו, עלינו להגדיל את מצבור הלגיטימציה הבינלאומית שלנו להגן על עצמנו בעת שבר הענן.
לפנייה לכתב/ת 
