הסדרות מהאייטיז, הסרטים הגיעו אחר כך
הרובוטריקים, הדרדסים, מרקו והדבורה מאיה היו כולם איתנו בילדות אי אז בשנות ה-80 כשהכל היה טוב יותר. מועדון הסרט המופרע מצדיע להם, וגם לסרטים שנוצרו בהשראתם כמה שנים לאחר מכן. אפילו שחלקם די החריבו לנו את זכרונות הילדות היפים והתמימים מהמסך הקטן
יש תאוריה שאומרת שכל שיחה - אם תימשך מספיק זמן - תגיע לציטוטים מסרטים שגדלת עליהם. התופעה קורית מהר יותר לאנשים שחוו את הילדות בשנות ה-80 או ה-90. זה לא שראינו פחות טלוויזיה, פשוט בגלל שהיה פחות מה לראות, צפינו יותר פעמים את אותו הדבר. כשמזכירים ליד אנשים אלה (שזוכרים איך פועלת קלטת וידאו) שמות של סרטים כמו "הסיפור שאינו נגמר", "הנסיכה הקסומה" או "מלך האריות", העיניים שלהם נוצצות ומיד הם מזכירים איזושהי סצנה בתקווה שתסכימו איתם שאין כמו הסרטים של פעם.
בינתיים כאן, במעבדות מועדון הסרט המופרע, גילינו שהחופש הגדול הגיע. ומכיוון שילידי הניינטיז-אייטיז כבר הפכו לאנשים מבוגרים - כאלה שלומדים, עובדים ואחדים כבר שרים בממשלה, הוחלט שלערב אחד, במבצע ארצי, הם יוזמנו לאחד מהסינמטקים לערב אחד ושם יוחזרו לגיל 10. יחד נגלה מה באמת קרה מאחורי הקלעים סרטי קולנוע וסדרות הטלוויזיה שעשו לרבים את הילדות. אחת התופעות המעניינות היא של אנשים נוסטלגים שהפכו ליוצרי קולנוע, והחליטו לחדש את הדמויות שאהבו כל כך בילדותם. למשל:
טרנספורם! מילדים למבוגרים
הרעיון להפיק סרט קולנוע על פי סדרת הקאלט "הרובוטריקים" היה של מעריץ. למזלנו שמו של המעריץ הוא סטיבן שפילברג שהיה אוסף עם ילדיו את הבובות מהסדרה. תאריך הפצת הסרט נקבע לפני שהיה צוות, ואפילו לפני שנכתב תסריט. עשר הסדרות (!) שעסקו במלחמתם הצודקת של הרובוטריקים והשקרניקים היוו הוכחת התכנות מספקת לעשיית סרט.
כך זה נראה במקור - כלומר בטלוויזיה הישראלית
השחקנים בסרט נתבקשו לומר את מי הם הכי אוהבים בסדרה. מייגן פוקס העדיפה את סטארסקרים השקרניק, והשחקן ג'וש דוהאמל את איירון-הייד מהצד של הטובים. אבל כשהפנו את השאלה לבמאי מייקל ביי, ההשענות על נוסטלגיה עבדה פה לרעה. הוא דחה את ההצעה לביים את הסרט בטענה ש"מדובר בסרט צעצועים מטופש". הוא פשוט לא סבל אותם כילד. מבחינתו שפילברג היה שותף מתאים יותר ליצור את הסרט המשפחתי הראשון ברזומה סרטי האקשן של ביי, אבל לאט לאט, רעיון של לצלם מכוניות שנוסעות ללא נהג הדליק אותו. הרובוטריקים היו הופכים לכלי רכב, למי שחי בכוכב סייבטרון בזמן שהסדרה שודרה בישראל).
לימים ביי טען ששנאתו לרובוטריקים עזרה לו ליצור סרט שגם מי שלא מעריץ אותם יתחבר אליו. בהמשך הגיע זמן איסוף שרידי הסדרה המקורית. כשפיטר קולן, המדובב הוותיק בעל הקול העמוק והנעים של אופטימוס פריים קיבל טלפון שמזמין אותו להשתתף בסרט, הוא שמח ותיאר את החוויה "כמו להחליק לתוך נעלי בית נעימות שלא נעלת זמן רב".
ההשענות על נוסטלגיה עזרה גם בשיחות מול מפקדים בצבא האמריקני שנידבו מטוס קרב בדמות של סטארסקרים או שוּפל בדמות בון-קראשר, האפסנאות אף סיפקה מדים לניצבים ובהמשך חיילים אמיתיים שהצטלמו לסרט. כתמורה למבצע, הפקת הרובוטריקים העניקה הקרנות טרום בכורה בחינם לחיילי צבא ארצות הברית.
הרובוטריקים נולדו בגלל סדרה נוסטלגית אחרת בשם "כוח המחץ". כבר מהשם אתם מבינים שלא מדובר ביצירה של דיקנס, אבל המון כסף התגלגל ממכירת בובות של הסדרה. היוצרים החליטו ליצור ליין חדש של בובות רובוטים, בלי סדרה. כי בובות לוקח פחות זמן לפתח. עכשיו כשיש מה למכור פנו לשני כותבים בבקשה "תסתכלו על הבובות ותמציאו להם סיפור". כך נולדה אגדה, וכל הילדים הכי אהבו את באמבלבי.
זה כחול, וזה לילדים
אחד האתגרים ביצירת סרט קולנוע שמבוסס על הסדרה המיתולוגית "הדרדסים" היה דיבוב הדמויות. האודישנים במקרה של דרדסית, למשל, כללו תור של בנות שהקליטו אחת אחרי השניה את הגרסה שלהן לדרדסית הבלונדינית (שהמאייר פיו עיצב על פי מרילין מונרו והשמלה הלבנה המתנופפת שלה) כשנבחרה הדרדסית הנכונה מתוך מאגר אנונימי של הקלטות, הסתבר שהזוכה שדירדסה את המקום הראשון היא הזמרת קייטי פרי.
מבחינתה של פרי זו היתה סגירת חשבון משפחתי ישן, כי כילדה ההורים לא הרשו לה לצפות בסדרה המקורית בטענה שהיא לא חינוכית.
וזה מהסדרה המקורית - מה שאתם מחפשים נמצא בדקה 5:45
לצופה הישראלי שגדל בשנות השמונים, העלילה שכללה את המעבר של הדרדסים מ"יער נסתר בו חיו יצורים כחולים קטנטנים" לעולם המודרני נראית כחילול הקודש, אבל בשנות השמונים הוקרנו בישראל רק העונות הראשונות של הסדרה. מי שהמשיך הלאה לעונה התשיעית גילה גם מסעות בזמן ובמרחב מהם צמח רעיון עלילת הסרט.
כשפייר קליפר הבלגי (המכונה פיו, כי כילד לא הצליח לבטא את שמו) עיצב את הדרדסים הוא נתן הנחיות ברורות. גובהם כשלושה תפוחים, גודל הראש הוא חצי מהגוף כולו, והם לעולם לא יורידו את המצנפת. כשעיצבו אותם בתלת-ממד היו צריכים להוסיף נתונים שהיו חסרים בסדרה. אז כעת אנחנו יודעים שהם מסוגלים לרוץ במהירות שלושה מטרים לשניה וקופצים עד שלושים ס"מ באוויר.
מבין המדובבים המקוריים של הסדרה בישראל השתתף בסרט השחקן איציק סיידוף (שילדי האייטיז הכירו גם מ"שניים אוחזין") עם הצחוק המטורף של ה-איייהה ההה הה הה.
שובו של גרגמל בעברית
המקרה המוזר של הדבורה מאיה
הדבורה מאיה עברה תהליך הפוך מהדרדסים, מהקולנוע היא הפכה לסדרה מצויירת יפנית וחוזר חלילה. מאיה נולדה בספר גרמני שנכתב בשנת 1912, והיה סיפור על דבורת דבש שקראה תיגר על הסדר בכוורת. במסעותיה היא פוגשת חרגול שלא יודע להבחין בין דבורה לבין צרעה. הספר מסביר לנו ברמיזה פשיסטית די ברורה שדבורה שחורגת מההיררכיה החברתית עלולה לשלם מחר יקר.
הגרמנים החליטו ליצור סרט קולנוע שצולם ב-1924 ורק שנתיים לאחר מכן הגיע למסכי הקולנוע. הסיבה להפקה המורכבת היתה שהשחקניות היו דבורים אמיתיות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שחרקים הופיעו ככוכבי סרט:
מלחמת העולם השניה לא עשתה טוב למסרים של מאיה, והחידוש הגדול הבא היה בסדרה היפנית שזכתה להצלחה בישראל. היא הוקרנה בכל העולם. בלבנון קראו לה "זינה", באיראן "הדבורה נאקו" וביפן "מיצובאצ'י מאיה". כדי להפוך את הסיפור לפחות נוקשה הוסיפו את דמותו של ווילי, החבר העצלן אבל טוב הלב של מאיה.
וכך זה נפתח בישראל. "הדבורה מאיה"
בשנת 2014 מאיה חזרה לקולנוע, בהשראת העיצוב מהסדרה היפנית, הפעם בתלת ממד. היא יותר דומה למה שהילדים הישראלים גדלו עליו ופחות לאמאל'ה שהופק 90 שנים קודם לכן:
ניתוח לב פתוח
בשנת 1999 הופץ ביפן סרט תחת השם "3,000 ליגות בחיפוש אחר אמא" (ליגה זו מידת מרחק צרפתית). כן, מדובר באותו סיפור על מרקו שחיפש את אמא שלו, פעולה שחזר עליה כל חופש גדול. זה נשמע כמו חילול הקודש להפוך את הסדרה האהובה לסרט באנימציית תלת ממד, אבל אל דאגה, מדובר במיחזור קטעים נבחרים מתוך הסדרה שקראו לה אצלנו "הלב", שחוברו זה לזה בקטעי אנימציה חדשים וליטושים קוסמטים כמו ים בהיי דפינישן.
"הלב" - סרט חדש, חומרי גלם ישנים
"הלב" הוא נושא רגיש בישראל, זו הטלנובלה הראשונה של דורות שלמים. היוצר הוא האנימטור היפני איסאו טאקאהטה שהתבסס על הספר "מהאפנינים עד האנדים". הסופר אדמונד דה אמיצ'יס סיפר על מרקו רק באחד הפרקים, אבל ביפן הרעיון הורחב מאד מאד מאד, העולם עדיין מחכה לדעת מה מייקל ביי יעשה מזה כשיבשילו התנאים.
שיר הנושא של אילנית
עתיד הנוסטלגיה
הוליווד אוהבת לקחת נוסטלגיה ולתת לה סיבוב נוסף בקולנוע. נכון שבוגרי הגרסה המקורית נוהגים לומר שפעם היה יותר טוב. אבל האמת היא שגם פעם היו אנשים שאמרו שפעם היה יותר טוב. כך למשל בימים אלה נרקמת הפקת קולנוע בשם "הפאוור ריינג'רס" בבימויו של אחד שמו דן יזראליטה שאמור למסכים בשנת 2017. עוד לא ברור איך הולך להראות הפרויקט הקולנועי החדש, אבל לפני ארבעה חודשים הופץ באינטרנט סרט מעריצים מושקע ואפל על הפאוור ריינג'רס, שזכה למליוני צפיות ואפילו תשבוחות מצוות השחקנים מקורי של הסדרה:
אם "הסיפור שאינו נגמר", "הנסיכה הקסומה", "היה היה", "באגס באני", ו"צער גידול בנות" פורטים לכם על איזשהו מיתר,אתם מוזמנים להיכנס - פעם אחת אחרונה - כילדים, עם או בלי מפתח תלוי על הצוואר, למועדון הסרט המופרע. כדי להקל על הטרנספורמציה, נשקלת היפנוזה המונית בתחילת האירוע כדי להחזיר את הקהל לגיל 10, ואולי נשאיר אתכם ככה וזהו.
אלון גור אריה הוא במאי, תסריטאי ומרצה ב"מועדון הסרט המופרע " ברחבי הארץ. אירוע "בחזרה לשנות ה80/90" יערך בסינמטק תל אביב ביום ה' (23.7), ואחריו יוקרן הסרט "בת 16 הייתי". האירוע יגיע לסינמטק ירושלים ביום ב' (27.7) ואחריו יוקרן הסרט "הגוניס". וזה יקרה גם בסינמטק חיפה ביום ה' (30.7) במסגרת רצועת "סטנד אפ סינמה".
אירוע שיוקדש לחייו ויצירתו של הקומיקאי בילי קריסטל יערך בסינמטק תל אביב בשבת (25.7) עם הקרנת הקומדיה "בואו נדבר על זה" בכיכובו של רוברט דה נירו. אירוע "מוסיקה מהסרטים" לילדים ולכל המשפחה יערך בסינמטק תל אביב בשבת, (18.7) עם הקרנת הסרט הישראלי "גויאבות". הארוע יגיע לסינמטק ירושלים בשבת (25.7) עם הקרנת הקלאסיקה "ספר הג'ונגל".
