יש מצב שתתאהבו: פרק מ"השידוך"
חני קאופמן, בת למשפחה יהודית אורתודוכסית מלונדון, מהווה אתגר של ממש עבור השדכנית הנמרצת של הקהילה. שתי הנשים הניצבות על ספו של מסע אל הלא-נודע עומדות במרכזו של הרומן "השידוך", שהיה מועמד לפרס הבוקר. בואו לקרוא פרק ראשון באתר "עברית"
חני קאופמן, בת למשפחה יהודית אורתודוכסית מלונדון, הגיעה לפרקה. כאחות הבכורה - והדעתנית - מבין שמונה בנות, שבחיקה לא ייחוס מרשים ולא נדוניה גדולה, היא מהווה אתגר של ממש עבור השדכנית הנמרצת של הקהילה. גם חני עצמה אובדת עצות: כיצד היא אמורה להכריע, על סמך מבטים חטופים ופגישות מגומגמות, מי יהיה הגבר שאיתו תבלה את שארית חייה?
בואו לקרוא את "השידוך" על המסך
צרויה שלו, אשכול נבו ויובל נוח-הררי באתר עברית
בספקותיה היא מעזה לשתף רק את הרבנית רבקה זילברמן. כמי שאמורה להדריך את חני במשעול הפתלתל המוביל אל נישואים מאושרים נסמכת הרבנית על ניסיונה האישי ועל אמונתה - אלא שבחייה שלה הולכים שני היסודות הגדולים האלה ומתערערים, עד שנדמה שהיא זקוקה בעצמה למורה נבוכים.
שתי הנשים האלה, הניצבות על ספו של מסע אל הלא-נודע, עומדות במרכזו של הרומן "השידוך", שהיה מועמד לפרס הבוקר. ברומן טווה איב האריס סיפור על קהילה סגורה שהקונפליקטים הטבועים בה הם בראש ובראשונה אוניברסליים: החיפוש אחר אהבה, ההתמודדות עם אובדן, והכורח, לעתים, לקבל החלטות אמיצות ומשנות חיים. בואו לקרוא קטע ממנו:
פרק ראשון
חני. ברוך.
נובמבר 2008 - לונדון
הכלה עמדה כנציב מלח, מאובנת תחת שכבות של תחתוניות מגרדות. זיעה ניגרה לאורך עמוד השדרה שלה, נקוותה מתחת לבתי שחיהּ והכתימה את המשי השנהבי. היא התגנבה אל דלת חדר ה"בֶּדֶקין" שאליו באים החתנים לכסות בהינומה את פני כלותיהם, והצמידה אליה אוזן אחת.
היא שמעה את שירתם של הגברים. צעקות ה"ליי ליי ליי" שלהם הדהדו במסדרון המחניק של בית הכנסת. הם באים לקחת אותה. ובכן, זהו זה. זה היום שלה. היום שבו מתחילים חייה האמיתיים. היא בת תשע עשרה ולא נגעה מעולם בידו של נער. הגבר היחיד שנגע בה עד כה היה אביה, וגילויי החיבה הגופנית שלו התמעטו מאוד מיום שהחל גופה להבשיל ולהתמלא במקומות הנכונים.
"שבי, חני'לה, תתנהגי בצניעות. בואי, הכלה אינה אמורה לעמוד ליד הדלת. שבי, שבי!"
פני אמה האפירו. עורה הבהיק מזיעה והאיפור נזל אל צווארון שמלתה. גבותיה המרוטות שיוו לה הבעה של תמיהה מתמדת. פיה היה קפוץ לקו ורוד חיוור. גברת קאופמן כרעה תחת משקל הפאה הנוכרית העכברית שלה. השיער שמתחת לפאה האפיר והקליש, אישה זקנה בת ארבעים וחמש: חני היתה החמישית מבנותיה שעמדה בחדר הבדקין, החמישית שלבשה את השמלה הזאת. והיא אינה האחרונה. אחריה תבואנה בזו אחר זו, כמו מתוך בובת מטריושקה, עוד שלוש בנות צעירות יותר.
חני נשארה עומדת במקומה. "הם לא היו צריכים כבר לבוא?"
"הם יבואו בקרוב. כדאי שתתפללי לאלוהים בשביל כל החברות הרווקות שלך. לא לכולן יש מזל כמו שיש לך היום, ברוך השם."
"אבל מתי הם יבואו? זה נראה כאילו אנחנו כבר מחכות המון זמן." חני פלטה אנחת שעמום ארוכה.
"הם יבואו כשיהיו מוכנים. מספיק עם זה, חני'לה."
שמלת הכלולות עברה מאם לבת, מאחות לאחות, שימשה בנאמנות את כולן, התכווצה והתרחבה בהתאם למידותיה של כל כלה. מאחורי רקמת הכסף והפנינים הרבות מספור הסתתרו אלף צלקות ותפרים עקומים שגירדו את העור. כל שינוי שנעשה בשמלה היה ציון דרך במסעה של כלה נוספת, אות לתקוותיה ולתשוקותיה.
למרות הפעמים הרבות שנשלחה לניקוי יבש, המשיכו בתי השחי המצהיבים של השמלה לספר את סיפורן של כל הכלות - סיפור הזיעה הקרה, החרדה מהלילה הראשון, ההבזקים המפחידים של הסדינים הלבנים והמיטה הזוגית הענקית. איך זה יהיה? איך זה יהיה? השאלה הזאת ניקרה בלי הרף בראשה של חני.
היא חצתה בצעדים כושלים את השטיח. אמה ואחיותיה נפתחו לפניה כמו ים סוף. הן הזיזו את ישבניהן הרחבים ופינו מקום על הספה לעכוזה הקטן, המוצק. סידור התפילה הלבן של הכלה נתחב בעדינות לידיה. הנשים לחשו ומלמלו את תפילותיהן. קולן עלה וירד לקצב נשימתן, הלמות לבבן. המילים העבריות זרמו מפיהן בהתנשמות נשית רכה. חני ראתה בדמיונה אותיות מכונפות מרחפות מעלה מעלה ונמוגות בתקרה.
באוויר החם עמד ריח מעורב של מיני בשמים, שהסוו את ריחות הגוף וצחנת הבל הפה. השפתיים הסדוקות של הנשים היו דביקות משפתונים מתייבשים, וקיבותיהן קרקרו מתחת לשכבות של בגדים. חלקן לבשו חליפות שני חלקים, המורכבות מחצאיות ארוכות עד לקרסול, ומקטורנים תואמים - מכופתרים עד לצוואר. אחרות זיווגו לחצאית הארוכה ההכרחית חולצה לבנה סגורה בצוואר ובלייזר כחול פשוט. צבעי המלבושים היו שקטים במכוון, והקישוטים היחידים היו סיכה קטנה או סרט תחרה בצבע קרם סביב הכיס.
תלבושת אחידה, שמשווה מראה של גבירה כבודה גם לצעירות מבין הנשים שהצטופפו בחדר.
בדומה לגברת קאופמן גם שאר הנשים הנשואות חבשו את פאותיהן המשובחות ביותר, העשויות משיער שופע ומבריק. הפאות הסתירו את שערן הטבעי של הנשים מעיני בני המין האחר, אך היו בהכרח יפות בהרבה מכל שיער טבעי הן בסמיכותן והן בצבען. רווקות צעירות הלכו בגילוי ראש שהעיד על מצבן המשפחתי, אך גם אצלן הרעמה העבותה ביותר רוסנה ונאספה לזנב סוס או לחלופין קוצצה עד הכתפיים.
הגבים הכפופים והכתפיים המעוגלות של הנשים, שהיו פעם כלות כמוה, התנועעו לפנים ולאחור. ברכיהן התפוקקו עם כל קידה עמוקה. הן התפללו לשלומה של חני, ביקשו שנישואיה יהיו טובים ומאושרים, שהשם יעשה חסדים רבים עמה ועם בעלה. עיניה של חני מלאו דמעות צורבות של תודה על מסירותן וטוב לבן.
אבל איפה הרבנית? היא הבטיחה לבוא לחתונה בגמר השיעורים. חני מצמצה וסקרה שוב את החדר לפני שהרשתה לעצמה להתאכזב. היא התנחמה בהשערה שהרבנית כבר הגיעה לבית הכנסת ותשקיף עליה מעזרת הנשים. חני גמרה אומר להביט למעלה בדרכה אל החופה.
לפי שעה היא נאלצה להסתפק בחברת חמותה לעתיד. עיניה של חני לכדו את מבטה. אך מיד התחרטה והצטערה שאינה שקועה בתפילה כמו הנשים האחרות. גברת לוי זהרה בחליפת משי בצבע טורקיז. כובע עגול תואם השלים את התלבושת ששיוותה לה מראה של שלדג בורגני נוצץ. היא קירבה את ראשה אל חני ולחשה בהתרגשות באוזנה.
"שמלה מקסימה, חני - אם כי קצת מיושנת מדי לטעמי. ובכל זאת היא יפה מאוד. והולמת אותך, יקירתי."
כובעה של החמות החליק הצדה ושיווה לה מראה שובבי במקצת. חני החניקה חיוך של שמחה לאיד.
השיער בצבע הנחושת של הפאה גלש מתחת לכובעה של גברת לוי בשני גלים חלקים ומִסגֵר את חיוכה חושף השיניים. חיוך של פנתר העומד לזנק. חני היתה חכמה מכדי לבטוח בו. היא גם לא נבהלה ממנו.
"תודה, גברת לוי. השמלה הזאת היא נכס משפחתי. סבתא שלי התחתנה בה, וזה כבוד גדול בשבילי ללבוש אותה גם בחתונה שלי." היא חייכה בעליזות והלכה אל הספה, מפנה את גבה למבטיה הנוקבים של גברת לוי. היא כבר הגיעה רחוק מכדי שתניח לאישה הזאת להרגיז אותה עכשיו. בבוא היום הן תצטרכנה ללמוד לחיות בשלום זו עם זו. התיעוב שלהן היה הדדי, אבל חני היא שניצחה בהתמודדות ביניהן - והיום הזה היה יומה.
השמלה אווששה בשבתה. היא גלשה מעל ברכיה ונאספה במפלים נוצצים סביב כפות רגליה. מכל גופה של חני נותרו חשופות רק פניה וכפות ידיה. המשי כיסה את עצמות הבריח שלה ונצמד לגרונה. צווארה נראה ארוך ואלגנטי בצווארון ההדוק. פרחים וציפורים ריחפו בקשת מעל לשדיה הקטנים המוצקים, הלוך ושוב, טווים רשת של קורי כסף על פלג גופה העליון.
עמוד השדרה שלה נאלץ להישאר זקוף כל הזמן; שרוכי המחוך הודקו חזק כל כך, עד שצלעותיה שיוועו למעט הקלה. שורה כפולה של כפתורי פנינה טיפסו על גבה כמו סולם. השמלה הלכה ותפחה מהמותניים כלפי מטה. עלי כסף לבלבו על ענפים רקומים שזחלו לעבר המכפלת.
רגליה פיזזו בנעלי בלט מסאטן, והיא נענעה את בהונותיה המזיעות בתוך הגרביים. אזיקים עשויים פנינים זעירות, אלפי עיניים נטולות עפעפיים תפורות זו לזו באישוניהן, כבלו את מפרקי ידיה. היא היתה כלה צנועה באמת. עצמות הבריח ומפרקי הידיים והקרסוליים שלה הוסתרו במומחיות מעין גברית. ולמרות זאת נצמדה השמלה אל גופה הצעיר והבליטה את החמוקיים הבוסריים המסתתרים מתחת לאריג.
השמלה הזאת היתה הדרכון שלה, אמצעי המילוט מהידיות הדביקות של הדלתות ומאי הסדר התמידי ששרר בבית הוריה בשכונה הלונדונית הֶנדוֹן. מעולם לא היה לה חדר משלה או שפע של בגדים חדשים. הכול היה תמיד מיד שנייה. אפילו האהבה שקיבלה היתה מיד שנייה. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!
