עייפה מזה ששואלים אותי "מדוע את לבד?"
אני עייפה מלחפש, עייפה מלנסות והכי עייפה מלגדל את עצמי. עייפה מהשתיקה שמגיעה אחרי השאלה "מדוע את לבד?". מדוע באמת? לכי תתחילי להסביר, הרי מבחוץ אף אחד לא רואה את הכאבים שלך, אף אחד לא יודע, אף אחד
היה בו בחלום את כל מה שרציתי כילדה, את כל מה לעולם לא אוכל להיות כאמא. אני כנראה לא רוצה להיות אמא, לא יכולה להיות בתוך זוגיות, בורחת ממנה ובאותה נשימה חנוקה כל כך מהלבד הזה. הלבד הזה שעוטף אותי כמו שמיכת טלאים מפנקת ונעימה, שלא מצליחה באמת לכסות את כולי. לא מצליחה באמת לכסות את כל הפצעים הפתוחים שלי.
לא ציירתי בצבעי פנדה בית עם שלושה ילדים וכלב
אף פעם לא חלמתי על שמלת כלה לבנה ויפה, גם לא כילדה קטנה. מעולם לא דמיינתי את יום חתונתי, לא ציירתי בצבעי פנדה בית עם שלושה ילדים וכלב. למעשה לא ציירתי אף פעם עתיד. הייתי עסוקה בכיבוי שריפות ההווה. העתיד היה מונח עמוק ודחוס בתוך מגירת המפחיד מידי, הלא ידוע, לא באמת אפשרי. היום הוא פשוט בודד מידי, העתיד הזה שלי. אומרים שללבד מתרגלים נורא מהר ובקלות, שלאט לאט הבדידות הופכת להיות חברת נפש קרובה ונאמנה שלא מאפשרת לאף אחד ושום דבר אחר להיכנס פנימה.
אני רוצה את ה'ביחד' ובו זמנית לא מסוגלת להכיל אותו, אולי רק לזמנים קצובים במנות קטנות. לא יכולה לדמיין את הנפש שלי פותחת שולחן רחב ומחלקת כפיות. אני לא מרגישה כלום, שם בפרוזדור היחסים ומחלקת הזוגיות. לא מבינה בכלל איך הגעתי לגיל הזה של הגדולים. איך חציתי במהירות את קו השלושים כבר לפני ארבע שנים ולא הצלחתי לקבל הארכת זמן.
לייט בלומרית שכמותי, מאז ומתמיד לא מסונכרנת עם קצב החיים. לא קופצת קפיצות ראש לשום מקום, בקושי מסכימה להכניס קצה של רגל ואחרי שנה ומשהו את הרגל השנייה. לייט בלומרית שכמותי, מלאת חלומות, רוקמת פנטזיות בחוטי זהב, מלהקת שחקנים ותפאורות וחוטפת את הכאפה בכל פעם שמתנגשת בזכוכית המציאות. אני עייפה מלחפש, עייפה מלנסות והכי עייפה מלגדל את עצמי. עייפה מהשתיקה שמגיעה אחרי השאלה "מדוע את לבד?". מדוע באמת? לכי תתחילי להסביר, הרי מבחוץ אף אחד לא רואה את הכאבים שלך, אף אחד לא יודע, אף אחד. אף אחד?
ואז פתאום זה נחת עלי בלי מופע חימום או זריקת טשטוש, ככה ישר לפנים. אני לבד. לבד בהחלטות הקשות, בחששות, לבד לפני התחלות חדשות, לבד בתהומות, אני לבד גם כשאני ביחד. אין בחיי ולו אדם אחד שמכיר אותי טוב באמת.
אני לבד, מול המחסומים שמסרבים להיפתח, חוצצים תמיד ביני לבין האחר. מול המגננות, הפחדים והחרדות. אי היכולת שלי לסמוך באמת על בני אדם, והחשש הגדול שאם אחשוף את עצמי במאה אחוז, אעמוד עירומה ומקולפת, ואציג לראווה את כל הפצעים והשריטות, הצד השני יקום וינוס על נפשו. מעניין אם בדידות היא תוצר של אופי מקולקל, אולי של נסיבות חיים או מטפלים ממש גרועים. מעניין אם כמו כל שאר הדברים בחיינו מגיעה גם היא לסיומה, האם גם לה יש תאריך פג תוקף.
מצמידה את הברכיים ומחזקת חזק, ממש כמו שלמדנו בסיום שיעור האירובי, תכף תעבור התחושה הרעה, לפחות עד הרגע הבא. מזיזה קדימה ואחורה את גופי, כמו שמזיזים עגלת תינוק, רק שהתינוקת הזו כבר מזמן לא.
לפנייה לכתב/ת 
