ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוסו בהופעה: נפלאים

הופעה משותפת של קייטנו ולוסו וג'ילברטו ז'יל היא לא פחות ממפגש פסגה של שני ענקים. קרוב לוודאי הבכירים והמוערכים שבשירה הברזילאית בחמישים השנים האחרונות. אבל על-אף רום-מעמדם, ההופעה שלהם צנועה לגמרי, אנושית וטובת לב. הם חפים מכל גינוני כוכבות, ההופעה שלהם נעדרת אגו. רק שירה נטו. שירה וצניעות ואהבת אדם.

ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוסו (צילומים: ירון ברנר)

ואם מישהו חושב שבגיל 73 (גילם המשותף של השניים), כבר אי-אפשר לשיר, צריך היה לראות את ההתלהבות של קהל האלפים שגדש אמש (ג') את היכל מנורה-מבטחים ביד אליהו. הקהל היה מאוהב, הכיר היטב את השירים והצטרף בכל הזדמנות. הערב היה גדוש בקלאסיקות מהרפרטואר העשיר של השניים (כ-12-13 שירים לכל אחד מהם), כמו expresso 2222 ; DRÃO ; ו-Toda menina Bahiana של ג'ילברטו ג'יל; ו- Terra ; ו-Desde Que O Samba É Samba של קייטנו ולוסו.

היסטורית אין חולק כי מדובר בשני יוצרי-על שהם מאבני היסוד של המוזיקה הברזילאית העכשווית. ולוסו וז'יל פרצו לסצנת המוזיקה בברזיל בראשית שנות ה-60 של המאה שעברה. בתחילה כמבצעי בוסה נובה מסורתית, שהיו עד מהרה לכוכבים מקומיים בזכות המוזיקליות שלהם והכריזמה השופעת. במקביל הם נחשפו גם כמלחינים בחסד, והפתיחות שלהם לסגנונות מן העולם העשירה מאוד את סצנת המוזיקה הברזילאית.

המפגש של השניים הוליד, בשנות ה-60, את תנועת Tropicalia - תנועת מחאה שערבה מוזיקה ופוליטיקה. מוזיקלית, זה היה פיוז'ן של מוזיקה ברזילאית מסורתית עם רוקנ'רול ומוזיקה מערבית, אוונגרדית לאותה תקופה. ופוליטית, זו היתה תנועת מחאה חברתית מובהקת, והשניים שילבו בטקסטים של השירים ביקורת חברתית נוקבת. בשלב מסוים פקעה סבלנות שלטונות הדיקטטורה הצבאית ששלטה אז בברזיל, והשניים הושלכו לכלא. ב-1969 הם סולקו מברזיל וגלו לכמה שנים לאירופה.

בחצי מאת השנים שחלפו, התרחב הטווח הסגנוני שלהם מאוד. ובצד הסמבה והבוסה-נובה נשמע גם רגאיי, ג'ז לטיני, מוזיקה אפריקנית, רוק ו'פוהו' (מעין פופ ברזילאי קל). כל אחד מהם הוציא עשרות תקליטים, כל אחד מהם זכה בשפע פרסי גראמי, כל אחד מהם מכר מיליוני דיסקים, וכל אחד מהם זכה בכל כיבוד אפשרי. ז'יל אפילו כיהן, משך חמש שנים כשר התרבות של ברזיל. אך על-אף כל אלה, הלהט החברתי-פוליטי-מוזיקלי שלהם לא דעך לרגע.

יש משהו דומה מאוד בנוכחות של השניים, ועם זאת הם שונים מאוד. הסגנון של ז'ילברטו ז'יל היה, לאורך הקריירה שלו, תוסס ודינמי יותר. המוזיקה שלו מערבת סגנון ברזילאי מסורתי עם השפעות לטיניות (טנגו ארגנטיני, ג'ז קובני). ויש מעין הד פנימי בשירה שלו, והיא לעולם נשמעת כמו מחוברת לאיזה מקור עתיק יומין. לא בכדי הוא מכונה "הלב והנשמה של המוזיקה הברזילאית".

קייטנו ולוסו, מופנם יותר. המוזיקה שלו התרחקה יותר מהברזילאיות המסורתית ומהצורך להיות "עממי". הוא "מערבי" יותר, ובשירה שלו יש איזו איכות שהיא מתכתית ורכה בו-בזמן. ביטוי פנטסטי לשירה שלו נמצא בביצוע המופתי של "קוקורוקוקו פלומה", בסרטו של הבמאי הספרדי אלפרדו אלמודובר "דבר אליה".

עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:

ההופעה של כריס בראון: מנת היפ-הופ מדויקת

באתי, נדלקתי: פסטיבל "Tomorrowland"

מקוריאה ועד מקפרין: מופע כיפי לחובבי הג'אז

איגלז אוף דת' מטאל בישראל: אושר. נקודה  

אבל כל כמה שהם שונים, יש דבר אחד המשותף לשניהם וזו התחושה הברורה שהם עובדים אצל המוזיקה. המוזיקה לא עובדת אצלם והיא אינה אמצעי לטיפוח האגו שלהם. הם לא משוויצים את המוזיקה או עושים עליה מניפולציות. הם פשוט באים לעבוד אותה - בשירה נקייה, פשוטה, נטולת מניירות ובלתי אמצעית.

ויש משהו צנוע לגמרי בהופעה שלהם. אין להם מלווים, אפילו לא קלידים וכלי הקשה. יושבים להם שני גברים מזדקנים על הבמה, כל אחד עם גיטרה ביד, שרים ופורטים, לעיתים מקישים עליה, וזהו זה. וכשאתה מקשיב להם אתה מבין שכשקייטנו ולוסו אומר "אנחנו מעבדה של אהבה והבנה" (באירוע במרכז פרס לשלום), זו אינה מליצה. זה אכן כך. כפשוטו.

ויש הרבה כבוד הדדי ביניהם ואפס מאבקי אגו. כשהאחד אוחז בהובלה, השני בירכתיים, קשוב. כה מקסים היה להביט אמש בז'ילברטו ז'יל, יושב עצום עיניים, מרוכז, על פניו חיוך של עונג, והוא קשוב לגמרי לקייטנו ולוסו שר את הקלאסיקה שלו Sampa (כאן בהקלטה מ-1978) 

בשורה התחתונה: זו היתה הופעה לא פחות מנפלאה. מוזיקה נקייה, פשוטה, טובה ואנושית. עונג צרוף.