על מי אנחנו עובדים - הישראלים רוצים יהדות

למרות שהרוב בציבוריות הישראלית הוא מסורתי, משום מה בנושאי דת ומדינה קולו לא נשמע. התרגלנו שבנושא הזה, מי שמעצב את התחום הם הקולות הקיצוניים בקרב חרדים וחילונים. עמדת החרדים היא נוקשה: 'כך צריך לעשות ועכשיו שכולם יישרו איתנו קו' ומצד שני יש את החילוניות שאומרת שענייני היהדות הם מיותרים, סתם מטלה לא ברורה ויש לתת לאנשים חופש מדת.

עמוד הפייסבוק של עמותת שערים

אבל אלו שני הקצוות, שנמצאים בויכוח מתמיד ויוצרים דרמות קבועות. אלא שרוב הציבור בישראל הוא מסורתי ומזדהה עם ערכים אחרים ובעל צרכים אחרים לגמרי. רוב הציבור מעוניין בסממנים יהודים בחייו כמסורת, כמורשת, כזהות, כקהילתיות, כמשפחתיות וכמכנה משותף. רוב הציבור לא חושב שהכל כל כך חד משמעי והוא אינו מזדהה עם הגדרות סטריאוטיפיות כוללניות. רוב הציבור אינו מרגיש נח עם התנכרות למורשתו מחד או כפיה דתית מאידך. הוא מסורתי, מכבד את היהדות ורוצה אותה בחייו ומצד שני מתנגדים לכפייה ולהתערבות בחיים האישיים. משפחות מסורתיות יודעות למצוא מקום לכולם סביב שולחן השבת.

רוב הציבור בישראל הוא מסורתי אשר מזדהה ומעוניין בסממנים דתיים. ח"כ רחל עזריה(יח"צ)

אז למה כל כך הרבה שנים השיח סביב דת ומדינה מתרכז בחילוקי הדעות בין חרדים וחילונים? הרי רוב הציבור נמצא איפשהו באמצע. יש לכך שתי סיבות. האחת, משום שיותר מעניין לסקר את העימות בין מי שרוצה לכפות ולהחמיר לבין מי שרוצה חופש מוחלט מדת. והשניה היא, שהעימות הזה הוא הרבה יותר ברור. יש שני צדדים עם עמדות חד משמעיות. כל אחד יודע בדיוק מה הוא רוצה ועל מה הוא לא מוכן להתפשר.

הכשרות כמודל

אבל מה לעשות שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת ורובנו מחפשים את היהדות בחיים שלנו אך בדרך שלנו. דוגמא מצוינת שנמצאת בכותרות לאחרונה היא נושא הכשרות. בשנים האחרונות עלו טענות מבעלי מסעדות על כך שישנם בעיות במערך קבלת תעודת כשרות מהרבנות הראשית. עם זאת, המסעדות מבקשות להישאר כשרות. חלקן הכריזו על כשרות ללא תעודה, במקביל קם ארגון בשם 'השגחה פרטית' בהובלת הרב אהרון לייבוביץ' המעניק תעודת נאמנות על פי מודל של כשרות קהילתית. האנשים הגיבו ברגליים - המסעדות האלה מלאות בסועדים ביניהם שומרי כשרות רבים שסומכים על הכשרות של המסעדה ושל 'השגחה פרטית'.

המסעדות האלה מלאות בסועדים ביניהם שומרי כשרות רבים שסומכים על הכשרות של המסעדה(צילום: רוחמה וייס)

לפני כחודש עלתה הצעת חוק שביקשה לחסום כל אפשרות של עסק להציג את מרכולתו ככשר אלא אם יש לו תעודת כשרות של הרבנות. בנוסף לאיסור בשימוש במילה כשר, שקיים כבר שנים, הצעת החוק ביקשה להחמיר ולאסור שימוש במצג או סממן שעלולים להעיד שהמקום כשר, אלא אם יש לו תעודת כשרות. כלומר - מזוזה, כיפה על ראש מוכר, תמונות רבנים, וכל דבר דומה יחשב לעבירת הונאה בכשרות אלא אם יש למקום תעודת כשרות של הרבנות הראשית.

הצעת החוק הזו הקפיצה את הציבור משום שהיא נגעה בעצב הרגיש של הרוב הדומם המסורתי. זה חוק שלא היה פוגע במסעדות לא כשרות אלא באלה שכן רוצות להיות כשרות. ההצעה הזו מחפשת את מי שכן רוצה להיות מסורתי ודתי ויהודי ולא במי שמתנער מזה. החוק הזה פוגע במי שרוצה להיות על הקשת היהודית הרחבה ולא בהכרח באמצעות מונופול הרבנות.

כן ליהדות ללא מונופול

זאת אולי הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהציבור המסורתי אמר את דברו בנושאי דת ומדינה. אמר בקול צלול וברור את תפיסת העולם המסורתית: כן ליהדות רכה, יהדות בלי כפייה, יהדות באהבה ובטח יהדות ללא מונופול. הרוב הדומם נקט עמדה ציבורית ויצא כחלוץ לפני המחנה. בעיני זה רגע מכונן עבורנו כחברה, מכיוון שרק כשנושאי דת ומדינה יפסיקו להיות נושאי חיכוך מתמיד בין קצוות נוכל להתחיל לייצר יחדיו את אותה תפיסת עולם משותפת לקבוצה המרכזית בחברה שלנו בנושאים הללו.

היהדות, שתמיד היתה הגורם המאחד בעם היהודי, הפכה בשנים האחרונות להיות גורם מפלג. דווקא למסורתיות יש את הכח לייצר אחדות. מאחלת לכולנו שהרוב המסורתי, הדומם בדרך כלל, ייקח את המושכות בתחום הזה, כדי שנזכה לחיות בחברה יהודית חיה ותוססת עם מקום לכולם.

חה"כ רחל עזריה, היא יו"ר השדולה להתחדשות יהודית בכנסת, לשעבר סגנית ראש עיריית ירושלים.