לקרוא את האגו: ספרים על הסכין

"קול צעדינו",מאת רונית מטלון

"האמא" בספר המופלא והחכם הזה של רונית מטלון לא מוכנה להיות קורבן של הדלות. בעלה נפקד, גופה כורע תחת עומס הפרנסה והצריף מתפורר, אך היא לא מוכנה להתבוסס ב"עוני השחור", כפי שהיא מכנה אותו.

"קול צעדינו". כבוד של בין אדם לעצמו

זהו העוני שמתפלשים בו, שמפיקים ממנו רווחים נפשיים מפוקפקים, שמתפנקים עליו. לרגעים נדמה שסירובה של האמא להפגין חולשה ממש מונע מקירות הצריף להתפורר, שהרי "בית, הוויית הבית ותחושת הבית, אינם דבר שנותנים ל'אֶלְבַּנִי אַדַם', אלא משהו שהוא מעניק לעצמו, ולא פעם אחת, אלא בתהליך של אישוש חוזר ונשנה". הכבוד שעליו נלחמת האמא אינו פונה בהכרח אל אישור חיצוני, אלא הוא נקבע על-ידי אישוש חוזר ונשנה של האדם בינו לבין עצמו. 

"פטה מורגנה מעבר לרחוב" מתוך "ארוחת בוקר תמימה", מאת יהודית הנדל

לפני כמה שנים התגוררתי בסמוך לאישה מבוגרת, שממש כמו מיס האווישם של דיקנס יצאה כל בוקר לרחוב לבושה בשמלת כלה. בידה אחזה מטרייה לבנה, והיא נהגה לשבת על ספסל ציבורי בשדרה ולשוחח עם עצמה. המראה הגרוטסקי שלה היה מעורר רחמים במקרה הטוב ומושא ללעג במקרה הרע.

בנובלה היפה "פטה מורגנה מעבר לרחוב" של יהודית הנדל, מתוארת אישה בשם ורדינה, שננטשה על-ידי גבר אחרי זמן קצר שהתראו, וכעת לכל מקום היא הולכת עם שמשייה לבנה שהגבר קנה לה. כאשר ורדינה יושבת על ספסל ביום גשום, צופה בה המספרת ביחד עם השכנה שאומרת: "תראי תראי איך היא יושבת ויש לה על הראש גשם, אבל אמרתי לה: לא, יש לה על הראש שמשייה, ושכנתי חייכה".

יהודית הנדל. להגן על הכבוד של הדמויות(צילום: איריס נשר, מתוך התערוכה "עור שני")

המספרת של יהודית הנדל מעדיפה להשלים עם טירופה של ורדינה ולא להשתתף בלעג, ותמיד כשאני קורא את יהודית הנדל אני נזכר שסופר גדול תמיד יידע לגונן על כבודן של דמויותיו, גם כשאלו כבר לא מסוגלות לגונן על עצמן.

"הכבוד האבוד של קתרינה בלום", מאת היינריך בל

הדיווח העיתונאי, העובדתי כביכול, ברומן הזה, מצליח לעורר עוצמות רגש שתיאור סנטימנטלי בהכרח יחמיץ. קתרינה בלום תובעת את עלבונה הפומבי ברצח. אנו מצפים שאירוע כה ברוטאלי יגרום לקתרינה להבין שנתיב הכבוד החריב את חייה, אך תיאור האופן שבו היא מסגירה את עצמה הוא מצמית.

כאילו היה הרצח שביצעה מסקנה הכרחית מן האירועים: "במוצאי שבת כמעט באותה שעה - ליתר דיוק, סמוך ל-19:04 - היא מצלצלת בדלת דירתו של פקד המשטרה הראשי ואלטר מדינג, שבאותה שעה עצמה הוא עסוק בהתחפשות לשייך מטעמים רשמיים, לא פרטיים, ומדווחת למֶדינג מוכה התדהמה, שסמוך ל-12:15 בצהריים הרגה בדירתה את העיתונאי ורנר טֶטגֶס ושיצווה-נא עכשיו לפרוץ את דלת דירתה ו'לקחת' משם את האיש; היא עצמה שוטטה בעיר בין 12:15 -19:00 כדי למצוא חרטה לנפשה, אבל לא מצאה חרטה".

"עידן התמימות", מאת אדית וורטון

אולי הרומן השלם ביותר בספרות האמריקנית, יצירת מופת שכל תיאור של זוג פמוטים בה הכרחי, וכל שילוב זרועות הוא בעל משמעות. וורטון מתארת בדקדקנות את הפרטים הקטנים שמרכיבים את "הכבוד מעמדי", שמסתבר שיש בו מספיק עוצמה כדי להשפיל ולהכריע את הרוח האנושית.

הכבוד כאן הוא מכאני, והאנשים הכפופים לתכתיביו הם לא יותר מבובות מריונטה ש"בוחרות" בגורל שנקבע עבורן מראש. באחד מרגעי השיא מבקש ניולנד ארצ'ר מהרוזנת אולנסקה לברוח ממציאות שבה הם לא יכולים לממש את אהבתם, אל עולם שבו "נהיה רק שני בני אנוש שאוהבים זה את זה, שהם עולם ומלואו זה לזה; ושום דבר אחר לא יהיה חשוב". והרוזנת משיבה לו כך: "'כן, יקירי - אבל איפה נמצאת הארץ הזאת? היית שם פעם?" שאלה. וכיוון שנשאר אילם וזעוף, היא המשיכה: 'אני מכירה רבים מאוד שניסו למצוא אותה; והאמן לי, כולם יצאו בטעות בתחנות בצד הדרך: במקומות דוגמת בולון, או פיזה או מונטה קרלו - והם לא היו שונים כלל מהעולם הישן שהם עזבו אלא רק קטנים ועלובים ומופקרים יותר'".

"מחניים", מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מי מאתנו לא חלם על נקמה קרירה שתוגש לאדם שפגע בו, או לחבורה שהוקיעה אותו,

והנה הוא חוזר אליה עטור במדי ניצחון וזוכה לכבוד הראוי לו? הגיבור של ברדיצ'בסקי בנובלה "מחניים" הוא צעיר יהודי ש"מוחו נתרוקן מנחלת אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו". הוא נוטש את העיירה היהודית, פונה לעיר הגדולה ומתאהב בגויה, אך עדיין חולם על היום שבו יחזור לתבוע את עלבונו מאנשי העולם הישן שהחרימו אותו:

"והנה כבר שב לבית הוריו באחרית הימים במרכבה רתומה לסוסים דוהרים, ואיזו נערה יפה מלוותהו, כל העיר, למגדול ועד קטן רועשת לביאתו, גם שונאיו, שהחרימוהו וגירשוהו מבית המדרש, מכבדים אותו עתה כאדון רחוק, וכולם משתוממים על יפי הנערה, שבלי ספק היא כלתו".

אבל ברדיצ'בסקי לא מסתפק בשיקום הכבוד שנרמס, הגיבור שלו תובע את עלבון שונאיו, לפחות בחלומותיו, ומדמיין אותם מבקשים ממנו נדבה: "לפנים היו משליכים אבנים לעומתו ועתה כולם כורעים בלבם לפני גדולתו וחכמתו, הנשגבה מהם. רק צדקה הם מבקשים ממנו, גם מתנגדיו ומוריו, והוא נותן לכולם מִסַת-יד בפנים שוחקות".

ספרו של יניב איצקוביץ, "תיקון אחר חצות", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".