מה עושות הנשים החזקות בספרים?

המתח הגדול ביותר בחיי היה תמיד המתח בין מה שאני רציתי לעשות, לבין מה שאחרים רצו שאעשה. איכשהו, לאחרים היו תוכניות אחרות בשבילי. ודווקא יפה מצדם, כי אלה היו תוכניות גדולות: למשל, שתלמידה מצטיינת כמוני תפצח בקריירה אקדמית. למשל, שאחזיק מעמד בנישואיי המבטיחים, בניגוד להוריי שהלכו והתגרשו והתחתנו והתגרשו וחוזר חלילה.

למשל, שהחברות הטובות שהשכלתי לטפח עמן יחסים מעצימים עוד מבית הספר היסודי, ילוו אותי עד זקנתנו המאושרת כאלמנות עליזות הפוקדות ביחד הצגות יומיות של סרטים צרפתיים בקולנוע לב.

לא נותר היה לי אלא לסכם את חיי ככישלון, אלמלא פנתה אלי פתאום העורכת הראשית של הוצאת כתר והציעה לי לכתוב ספר. שנה עברה מאז, ואני כבר מחזיקה ביד את הספר שכתבתי: "תמיד אפשר להתאבד מחר". ואם חשבתם שהגיבורה שלו, סיאם ג'ורנו, תהיה, בניגוד אלי, מצליחנית שחבל על הזמן - אז טעיתם.

סיאם לא קיימה שום הבטחה שתלו בה, ועם זאת היא שורדת, ואפילו בטוב טעם ובביגוד נאה. מה הסוד שלה? בדיוק סודן של הנשים החזקות בספרים הבאים שאני אוהבת, שלקחו את השיט שהחיים חילקו להן, ועשו ממנו לימונדה לתפארת הגורמה.

"אהבה פרוזאק, סקרנות וספקות", מאת לוסיה אצ'ווריה

לוצ'ייה אצ'ברייה הספרדייה, שקטנה ממני בשנה בלבד, מביאה סיפור שהגיבורה שלו היא העיר מדריד, לצד לא פחות משלוש האחיות - אנה, רוזה וכריסטינה. כריסטינה הברמנית עושה סקס בלי חשבון ולוקחת סמים בלי חשבון, אבל כל אלה לא מצליחים למסך את הבאסה שבפרידה מהחבר שלה.

גם שתי אחיותיה לא בדיוק חפות מהתמכרויות - אנה נוטלת כדורים פסיכיאטריים כדי להתגבר על הדיכאון הרגיל שבא קומפלט עם חייה כעקרת בית, ורוזה מכורה לקריירה, כי אין לה דבר יותר טוב מזה לעשות בחיים. אבל איפה האהבה? איך זה שהיא תמיד בורחת להן?

"צביטה בלב", מאת נורה אפרון

מה את עושה כשאת מגלה שבעלך בוגד בך, ועוד עם חברתך הטובה ביותר, ולא רק זה, אלא שאת גם בהריון מתקדם? זיוני-נקמה עם אחרים הרי לא באים בחשבון! כשזה קרה לנורה אפרון, שהיתה מעין בשלנית־על מוכרת באמריקה, עם בעלה השני, קרל ברנסטין, אחד משני העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט - כתבה ספר מצחיק עד דמעות על המקרה הלא־נעים, אחרי שכמובן העיפה את בעלה לכל הרוחות וגם עשתה ממנו מיליונים.

"צביטה בלב". נורה אפרון נפרדת, וכותבת

אחר כך באו "נדודי שינה בסיאטל" ו"כשהארי פגש את סאלי", אבל זהו לדעתי הספר הטוב ביותר שלה - ובעיקר מהחיים. בעבר יצא לאור בתרגום אחר תחת השם "צרבת", וזוהי הוצאה מחודשת שלו בעברית, שמוכיחה שהוא לא התיישן, ושחווית הנבגדות חוצה זמנים ועוברת בחדות רבה גם לעידן האינטרנט.

"טירת הזכוכית", מאת ג'אנט וולס

עוד סיפור מהחיים, הפעם של העיתונאית האמריקנית ג'אנט וולס, המשחזרת לפרקי פרטים - שהם כשלעצמם אנדרטה מעוררת התפעלות לזיכרון האנושי - את ילדותה בצלם של זוג הורים מטורללים, כלומר מטורפים/מוזנחים/מתעללים מצד אחד, אבל גם משכילים בצורה שלא תיאמן, יוצרים, גאונים, רחבי-דעת ורחבי-אופקים, שחשפו אותה ואת אחיה ושתי אחיותיה לידע ולהשכלה, לחשיבה מקורית וליצירה, ובעיקר למלחמת הישרדות יומיומית, פיזית, נפשית ואינטלקטואלית.

צפו: המלצות על ספרים דיגיטליים לקיץ

הילדים ג'אנט, אחותה הגדולה לורי, אחיה הצעיר ממנה בריאן והפעוטה מורין היו תמיד רעבים ותמיד חיטטו בפחי הזבל כדי לאכול, אבל מה שהחזיק אותם היה הביחד, העובדה שהתחלקו זה עם זה בכל מה שהיה להם, גם אם ההורים ניסו להפריד ביניהם (טריק ידוע של הורים: את הבת האהובה עלי, את הילדה "שלי").

"שנת הבשרים שלי", מאת רות ל' אוזקי

היום, כשהטבעונות היא כמעט מיינסטרים, ומנחות של תוכניות אוכל בטלוויזיה כמו מיכל אנסקי נאלצות להסביר את בחירתן התמוהה להתפרנס מקטל של בעלי חיים, נראה הספר הזה מ־1998 של הסופרת האמריקנית רות ל. אוזקי כמעט "צמחוני" - אבל הקריאה בו עדיין מטלטלת. ג'יין היפנית־אמריקנית נשכרת כדי להוביל מסע פרסום של בשר בקר לציבור היפני - אבל אופס - כמו נשים רבות אחרות - היא לא מתישרת לפי מה שמצפים ממנה.

במקום זה פותחת בתחקיר מעמיק ולעתים מסוכן של תעשיית הבשר האמריקנית המושחתת, שמאביסה את הנשחטים־לעתיד בזבל שלא ייאמן, כמו קליפות תפוחי־אדמה, נסורת ואפילו מלט ומתבלת הכל בהורמוני גדילה - והתוצאה היא שהסועדים שלא־יודעים־מהחיים־שלהם גם אם הם מצמחים שדיים לקינוח. הספר מבוסס על תחקיר אמיתי, כך שיש בו גם סיפור העצמה נשי וגם אמת כואבת - ובעצם, האם זה לא המצב תמיד, שנשים גדלות על כורחן לאחר שהן מגלות את האמת הכואבת?

"הבלתי נראים". פשוט על אהבץ אנוש

הבלתי נראים", מאת רוי יקובסן

איך הייתם מתמודדים, אילו הייתם גרים לגמרי לבדכם באחד האיים הנידחים של נורבגיה,

שסירות גדולות לא יכולות לעגון בו, כי אין לו מזח ראוי לשמו, ולכן גם לא ניתן להעביר אליו את חומרי הבניין למזח כזה?

רוי יקובסן, מסופריה האהובים של נורבגיה, משרטט את המאבק הבלתי אפשרי נגד איתני הטבע במולדתו בתחילת המאה ה־20 בספר הזה, שיצא עכשיו בתרגום עברי, וכבונוס יש לו גם גיבורה אשה: אינגריד, הבת הקטנה של המשפחה היחידה שחיה על האי. כמו הגיבורות הקודמות ברשימה, גם אינגריד מצליחה לשרוד רק הודות לשיתוף פעולה עם הזולת, לנחישות, לנדיבות ולאהבה - לאו דווקא רומנטית, פשוט אהבת אנוש.

וגם המזח שיוקם לבסוף עוד ייהרס על ידי סערות לא פעם, עד שייבנה מאבן ויוכל לשמש את האי הקטן - כמו כל הישג בחיינו, שנראה כמו פסגה בלתי ניתנת לכיבוש, עד שאנחנו מצליחים לכבוש אותה, ותחושת ההישג מתחלפת מיד בטעם לוואי של: מה, זה הכל?

ספרה של מיא עשת, "תמיד אפשר להתאבד מחר", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".