"אני חרדית, לסבית וחיה עם אישה"
היא גדלה והתחנכה במסגרות חרדיות במרכז הארץ, ומגיל צעיר הרגישה שמשהו בה שונה. אחרי שסירבה לשידוך שאמור היה להיכפות עליה, רחלי (שם בדוי) החליטה לצאת מהארון ולספר להוריה על אהבתה לנשים. כיום היא חיה עם אישה ואף מתכננת להתחתן עמה. ראיון
לפני כשבע שנים התחלתי לפרסם סיפורים בעילום שם בפורום 'כתיבה גאה'. השילוב בין אתר האינטרנט הנידח והאנונימיות המבורכת, יצר מקום מאפשר במציאות לא פשוטה של חיים בארון. הצלחנו להתמודד ביחד עם דילמות וקשיים, ותחושת ההזדהות גרמה לנו להרגיש פחות לבד.
אחרי כמה חודשים החלטנו לצאת מכותלי האינטרנט וקבענו להיפגש במרחב הפתוח. המפגש עצמו לא היה מסעיר במיוחד והוא נשכח מהזיכרון שלי. רוב חברי הפורום לא הצליחו להפתיע אותי ולשנות את מה שחשבתי עליהם, עד שהיא הגיעה. היא התנצלה על האיחור ומיד הציגה את עצמה בהומור. היא הסבירה לנו שהחצאית הארוכה היא לא בחירה אופנתית אמיצה באמצע הקיץ. כלומר, היא גם לסבית וגם חרדית.
רציתי לשאול אותה מיליון שאלות, אבל לא ידעתי בדיוק ממה להתחיל, אז פשוט הקשבתי מהצד. אחרי המפגש קראתי שוב את הסיפורים שלה. הם עסקו בחוסר היכולת שלה לממש את אהבתה. היא לא כתבה מה מונע בעדה לחיות כפי שהיא רוצה, אבל היה ברור שיש כוח גדול יותר שמונע ממנה ומאהובתה להיות ביחד.
עם השנים, המפגשים התמעטו והקשר ניתק, אבל השבוע שוב נתקלתי בה באינטרנט. ראיתי איך היא יוצאת להגנת הקהילה מול מגיבים חרדים, ונלחמת על פניה של היהדות מול חילונים מתלהמים. חידשתי את הקשר והפעם אזרתי אומץ ולא התביישתי לשאול.
"לא ידעתי אז לתת לזה מילים"
רחלי (שם בדוי), בת 27, בכורה מבין שבעה אחים, גדלה והתחנכה במסגרות חרדיות בעיר קטנה במרכז הארץ. היא מעידה על עצמה שתמיד הרגישה שמשהו שונה בה. "בילדות היה קל להבין בדיוק מי אני ומה אני. לא הייתי בדיוק כמו הבנות האחרות, אבל גם לא ידעתי לתת לזה מילים. כשהייתי ילדה שיחקתי עם הבנים בשכונה כדורגל והייתי הרבה איתם. בגיל 12 ניתקו אותי מהבנים, כי זה הגיל שאת מתחילה להיות בחורה, ובחורה צריכה להיות צנועה".
"אז כבר לא היו לי חברים בנים, אבל גם לא היו לי מחשבות על גברים ולא התעניינתי בהם כמו בחורה רגילה בגיל ההתבגרות. בסופו של דבר, כשהגעתי לגיל 18 - אבא שלי הבין שהוא צריך לחפש לי שידוך ומהר מאוד התארסתי".
את רצית להתחתן?
"היו לי הרבה התלבטויות לגבי החתונה. מצד אחד, הרגשתי שמשהו בי לא בסדר. לא ידעתי להגיד שאני לסבית, אבל היו לי קשרים עם חברות נפש ושם זה הרגיש נכון, זה הרגיש בטוח. מצד שני, הייתי לקראת סיום י"ב וכל החיים לימדו אותי שבחורה בגילי צריכה להתחתן וחיי נישואים זה מה שנכון וזו דרך התורה".
סיפרת על התלבטויות לגבי החתונה. מה בסוף הכריע את הכף?
"ככל שמועד החתונה התקרב, הרגשתי רע יותר. דיברתי עם אחת המורות שלי ושיתפתי אותה בקושי שלי. היא הבטיחה לעזור לי ולראות מה אפשר לעשות. חודש לפני החתונה הפנו אותי לטיפול של רב גדול מבני ברק. הלכתי עם ההורים שלי והוא אמר לנו שצריך לבטל, אם זה המצב. כשחזרנו הביתה, עוד באותו יום אמרתי לאבא שלי: 'אני הולכת להיות אם חד-הורית'. לא אמרתי או חשבתי על נשים. רק אמרתי שאני לא רואה את עצמי מתחתנת עם גבר ומגדלת איתו ילדים".
ואיך הוא הגיב?
"לא ממש דיברנו על זה, אבל הרגשתי מאוד לא נעים בשבילו גם מהסביבה שלנו. אבא שלי איש ציבור ומכירים אותו, וכבר התפרסם בעלונים שהבת שלו מאורסת ועומדת להתחתן. אמא שלי דווקא שמחה מהביטול של החתונה. היא לא התביישה במחשבות שלה שזה לא בשבילי וזו לא הדרך שעושה לי טוב".
סיפרת לאמא שלך על ההתלבטויות?
"באותו זמן הכרתי את מי שהיום היא ארוסתי ובעזרת השם תהיה אשתי בחודש הבא. התחלתי לעבוד אחרי סיום י"ב ושם גם הכרתי אותה. היא מגיעה מאותו רקע כמו שלי והיינו חברות שנתיים לפני שהתחלנו לצאת. היא כבר הייתה עם מישהי לפניי וידעה על עצמה. ואני הבנתי איתה - איך החיבור הוא אחר, איך החיבוק הוא אחר. היא התחילה להגיע אליי יותר ויותר לבית של ההורים, ואחרי כמה זמן אמא שלי שאלה 'מה סוג הקשר?' וסיפרתי לה את האמת. היא התחילה לבכות, אבל אחר כך היא שמחה שיש לי אהבה ואפילו עודדה אותי בתקופות של ריבים ומשברים בקשר".
איך היחסים עם ההורים היום? הם יבואו לחתונה?
"אף פעם לא דיברתי על זה עם אבא שלי. לא אמרנו יותר מדי ובטח לא במילים מפורשות. לא אמרתי: 'אני לסבית ואני בזוגיות עם אישה', אבל זה היה מובן שהוא יודע ומכחיש. הוא פחד לאשר את זה לעצמו. היום היחסים יותר טובים ממה שהיה לפני שש או שבע שנים, כשהייתי כבר בזוגיות עם אישה ואבא שלי הבין שזה סופי".
"פעם אחת הוא נכנס עם תלמידים שלו הביתה ובאותו רגע אני ישבתי על החברה שלי בסלון. הוא התחיל להתעצבן ופחדנו שזה יגלוש לאלימות, אז היא ברחה לחדר ובינתיים האחים שלי יצרו סביבו טבעת וניסו להרגיע אותו. אחרי זה נסעתי לגור אצל דודה שלי ומאז בעצם עזבתי את הבית. התחלתי לעבוד בעוד עבודה ועברתי אחרי כמה זמן לדירה משלי באותה עיר. במקביל, גם חברה שלי עזבה את הבית אחרי שהיא יצאה מהארון. היא עברה לגור איתי, ומאז אנחנו גרות ביחד".
"אחרי שנה של נתק, המשפחה שלי יצרה קשר וחזרנו לדבר. הם רצו שאני אבוא לעשות שבת ואני הטלתי וטו. אם חברה שלי לא באה איתי, אז אני לא באה. וככה גם היה עם המשפחה שלה. בסוף הגענו להסכמות, אבל אבא שלי ביקש שאני אעזוב את העיר. הוא מפחד מהעתיד, הוא לא רוצה שיראו אותי מסתובבת עם בטן וידברו עליי, והוא לא יבוא לחתונה. אני גם לא רוצה שהוא יבוא לחתונה. זאת לא תהיה חתונה חרדית, אז אין לו מה לחפש באירוע כזה".
"אמא שלי אמרה שהיא מצטערת עליי, שקשה לה עם הבושה ועם זה שכל העיר עכשיו יודעת. היא לא יודעת איך לאכול את זה שזה הולך להיות רשמי. אמרתי לה: 'אם את לא שלמה עם ההחלטה - אל תבואי'. אני רוצה שהכל יהיה שלם בחתונה שלי, אני רוצה לשמוח. לחגוג את האהבה שלנו. ומי שלא שם כדי לשמוח - שלא יבוא".
מה היחס של הדת ללסביות?
"הפכתי את כל התורה, והיהדות לא מתייחסת לזה באופן מפורש. ההלכה מקלה ראש בזה. יש כמה רבנים שטוענים שזה אסור מבחינת צניעות. כל החיים שלי למדתי במקומות חרדיים ואותי לימדו שכל מה שאתה יכול לעשות - תעשה. אל תזרוק הכל אם אתה לא יכול לעשות משהו. יש פסוק: 'כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא' (קהלת, פרק ז', פסוק 20). כלומר, גם הצדיקים חוטאים. תעשה מה שאתה יכול, זה לא שחור או לבן".
האם נתקלת בהתנגדות או חוסר קבלה מצד הסביבה שלך?
"אבא שלי הוא איש ציבור, אז מן הסתם שאני עוזרת לו במה שצריך, בגביית כספים ובחגים. והוא אפילו דורש שאני אעזור ורוצה שאני אגיע לאירועים. הוא לא מחביא אותי. וחברה שלי באה איתי לכל מקום, אבל לא אומרים לנו שום דבר, לא מדברים על זה. לא שואלים שאלות. יודעים ומסכימים. אני לא באה איתה ואומרת: 'זו בת הזוג שלי', אבל אני מניחה שהם מבינים. לפעמים, אי קבלה היא גם סוג של קבלה אם מכבדים אותנו".
יצא לך לחשוב על מעבר לתל אביב?
"אני נגד הבריחה לתל אביב, ואני קוראת לזה בריחה כי דווקא כאן חשוב להראות שיש קהילה גאה. אני לא עושה דווקא, לא פוגעת באף אחד, לא מתנשקת ברחוב מתוך צניעות. ואני מצפה לאותו כבוד. אני החרדית היחידה באזור שיודעת שהיא לסבית. כל היתר ברחו ועזבו את הדת. וזה גם מה שנוח לחרדים לחשוב: 'היא משוגעת, היא לא בסדר, בגלל זה היא ברחה לתל אביב'".
"הרי אם אתה עוזב, אתה מראה להם שהדרך היחידה להיות הומו או לסבית היא לברוח משם. אני חושבת שצריך לשנות את הסביבה. חשוב להישאר ולהפיץ את זה דווקא במקומות כמו שלנו. שיראו שאנחנו קיימים ואנחנו לא סוטים ולא משוגעים. עכשיו יש מריבה על אם לקיים או לא לקיים מצעד בראשון לציון והייתה מריבה גם באשדוד וביטולים בבאר שבע. דווקא במקומות האלה הכי חשוב להיות גאה, ולברוח לתל אביב לא ישנה שום דבר. בתל אביב אולי יהיה לי יותר נוח, אבל לילדים שלי לא יהיה נוח - אם הם ילמדו ממני שצריך לברוח כדי להיות מי שאתה".
מה דעתך על הטיפול של כלי התקשורת החרדים בפרשת הרצח במצעד הגאווה (שאותו כינו 'מצעד התועבה')?
"יש כמה קבוצות בתוך העולם החרדי שמחפשות להתסיס כדי לתפוס את העין. לא כולם ככה. רוב הציבור החרדי לא מסית. אין התייחסות לזה, לא מדברים על זה, לא מלמדים את הדברים האלה, בקושי מדברים על יחסים בין גבר לאישה, וגם זה רק לפני החתונה. אם מישהו מתגלה כהומו, רוצים להרחיק אותו, ואומרים לו אל תהיה פה. מנסים לטאטא את זה מתחת לשטיח".
"מתי יש התייחסות? בדרך כלל, זה על רקע של מצעדי גאווה. במיוחד בירושלים. המצעד מקושר מבחינתם לתחתונים וריקודים על משאיות, והם לא רוצים לראות את זה בירושלים. להגיד תועבה זאת הדרך של החרדים להרחיק את זה מהם, להגיד 'זה לא קשור אלינו, זאת תועבה'. והמילה עצמה הגיעה מהתורה וגם אבא שלי יכול להשתמש במילה הזאת".
"החרדים קוראים לזה תועבה כי הם לא רוצים לתת לזה מקום, וכי הם מפחדים שילדים ילמדו מזה. הם נלחמים את מלחמת התורה מבחינתם, זאת בדיוק אותה מלחמה כמו נגד פתיחת חניונים בשבת".
"אבל לא צריך להגיע למקומות של אלימות ורצח. הפקרות דם זאת לא הדרך של התורה. רוב העולם החרדי מתנגד לאלימות שהייתה במצעד הגאווה בירושלים. יש כמה רבנים קיצוניים שמחפשים חשיפה ומחפשים קהל, אבל הם לא משקפים. כמו שיש רבנים ששולחים לטיפולי המרה, יש גם רבנים שלא מעודדים להתחתן עם אישה אם אתה הומו. כי מבחינתם אתה לא בוחר את מי לאהוב. לאהוב לא עומד בסתירה ליהדות".
לפנייה לכתב/ת 
