פרק מספר: "האצבעות על הגבעה"

נגה, אישה בתחילת שנות החמישים לחייה, מודיעה לבעלה שהיא מתכוונת להיפרד ממנו, וכבר מצאה לו תחליף לא צפוי. חנוך, מתקשה להאמין בהחלטתה ובטוח שזו דרכה להעניש אותו על בגידה ישנה. מצפונו המייסר אותו שולח אותו שנים לאחור.

זאת אחת משלוש נובלות שמתמודדות בדרך יוצאת דופן עם הנושאים הטעונים ביותר: זוגיות שמתפרקת מקץ שנים ארוכות; בן שמקנא עד טירוף באביו הזקן על המטפלת שלו, ששניהם חושקים בה; אם שחוטפת את שני ילדיה כדי להרחיק אותם מאב הלום קרב. ב

איתן דרור-פריאר, מחבר ספר הביכורים "האצבעות על הגבעה", נולד בירושלים. למד מוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והלחנה לקולנוע בבית הספר הגבוה למוזיקה רימון. הוציא עד כה שני דיסקים משיריו (מילים ולחן), בהוצאת נענע-דיסק. מלחין מוזיקה לסרטים ולתוכניות טלוויזיה. בואו לקרוא קטע מתוך ספרו:

מתוך הנובלה "האצבעות על הגבעה"

א

היית צעירה מגילי עכשיו. התיישבת על הקרש ואחזת בשרשרות המתכת. אני עמדתי מאחורייך ודחפתי את הנדנדה. מדוע התרגשתי כל כך? ומדוע אני עדיין זוכר את זה? אולי כי עד אז היה רק אסור או צריך, ונדנדה היא לא אחד מן השניים. אולי בגלל הערב שהפתיע אותנו, ועוד לא מצאנו מקום ללינת לילה, ואחי הקטן אמר: "אם רק אבא היה כאן עכשיו," ואחותי שמה יד על פיו ("אל תגיד"). על עץ סמוך רקדו שני סנאים, ואני קיוויתי שיום אחד אוכל לדבר אתך.

ב

"כבר אמרנו לך אלף פעם, בקרב ההוא על הגבעה."

"די עם השיר הזה," את אמרת לו כשהוא פתח את הדלת, ועל שפתיו הבית השני או השלישי, זה שקודם עמדה בו פרה ועשתה מה שעשתה.

"שני חברים הלכו בדרך, בים־בם־בום."

"אתה תעיר את התינוק," אמרת לו.

הוא ממשיך לזמזם בלחישה דקה: "אחד קיבל מכה בברך!"

"יחיאל, אתה מוכן להפסיק לשגע אותי? כאילו לא מספיק הלילה המסויט הזה, עם הבכי שלו והצעקות שלך."

את יודעת בדיוק מי הם שני החברים שיצאו לדרך. שנים את חיה עם שניהם. הם מסתובבים אצלך בבית; ישנים במיטה שלך.

הרמת את הקול. "תפסיק עם הזמזום הזה עכשיו, יחיאל, אני מזהירה אותך."

אבא פרס את הגבינה הצהובה לפרוסות דקות ומדויקות; האגודל והזרת נעוצים בגוש הקשה. "לכל אחד יש שלוש פרוסות," אמר לך. וכעבור רגע: "רינה, את שומעת אותי? שלוש פרוסות לכל אחד."

הנחת את המגהץ על הקרש, קיפלת את הסדין וצבטת את הקפל לאורכו בין שתי אצבעות. "כן, יחיאל, שמעתי. אתה יכול לקבל את החלק שלי. עכשיו יש לך שש פרוסות."

אבא חזר ומנה את פרוסות הגבינה. "את אל תעשי לי טובות," אמר לך וסידר את הפרוסות זו על זו, עטף את כולן בנייר אפייה והכניס למגירת הפלסטיק הסדוקה שבמקרר.

"יחיאל, תכין בבקשה לאבינועם ואורנה פרוסות עם הגבינה הצהובה, שיהיה להם להפסקת עשר."

"זה לשבּת," אבא פסק. "קניתי את זה לארוחת הבוקר של שבת."

ניתקת מהחשמל את המגהץ והנחת אותו על הרצפה. בצעדים נמרצים נכנסת למטבח ודחפת את אבא הצִדה. הוא זז וּויתר. "אל תבלבל לי את המוח," אמרת לו, ולנו קראת: "ילדים, מי רוצה שאני אשים לו בלו־בנד בפרוסה עם הגבינה הצהובה?"

"אני! אני! אני!"

אנחנו כבר לא היינו שם כשהגיע התוכי, לא ראינו ולא שמענו אותו, אבל באחת משיחות הטלפון הנדירות סיפרה לי דודה לאה מן המרחק שכעבור שבועיים־שלושה כבר למד התוכי לדבר, ולא סתם לדבר, לצעוק: “עזרא, תלך אתה ראשון, והלך."

"ומה עוד?"

"קידוש, הוא יודע לומר קידוש."

ו

שבוע וחצי הבטן פרפרה. לא להגיד, לא להגיד, לשמור את הסוד, אף מילה, אף מילה, הסוד במיטה, מתחת לשמיכה, קשה להירדם.

"זאת הפתעה לאבא," חזרת ואמרת לפני נשיקת לילה טוב. "לא לספר לחברים, למורים, לשכנים. אף מילה אחת, אתם מבינים?" הגברת את קולך.

וכשדודה לאה באה לבקר, דחקת בנו: "לכו לשחק בחוץ," ובאוזן לחשת: "גם לדודה לאה אף מילה."

את אבא שלחת לכל מקום שעלה על דעתך, רק שלא יסתובב לך בבית: אל הדואר ומשם לירקן ומשם לעירייה, ואחר כך להביא את השמנת מבתיה, שהיתה אתך בקיבוץ ועכשיו גרה בשכונה רחוקה, ובוודאי תזמין אותו לקפה ועוגה — פרוסה דקה מעוגת התותים ("זו המומחיות שלי," היא תצחקק לו) — ותפַנה לך עוד שעה. אבא הלך בחדווה, מזמזם את שיריו, וקולו נשמע מהרחוב עד לקומה השנייה, בזמן שאת ארזת מזוודות והחבאת אותן מתחת למיטות.

"כי זאת הפתעה," אורנה חזרה והסבירה לדביר אחר כך, בנמל התעופה, ואותָך שאלה: "למה הוא עוד לא בא? צריך להתקשר אליו, אולי."

"בטח," את ענית לה. "עוד כמה דקות," והצעת שבינתיים נמסור את המזוודות. וכשאני דחקתי בך, אמרת: "אתה בכלל צריך נעלי התעמלות. אורנה, קחי את דביר ותקני לכם משהו טעים, ואנחנו נמצא נעליים לאבינועם."

וכבר היינו חגורים למושב, אורות ההמראה מעלינו, וגלגלי המטוס

רעדו תחת רגלינו כשאורנה שאלה: "איפה אבא?"

קולה רעד. את התעלמת.

"איפה אבא?" היא שאלה שוב, "הוא היה צריך לבוא מזמן!"

נתת בה מבט כועס. הנחת על שפתייך את האצבע המורה, והיא, לראשונה בחייה, המרתה את פיך. "איפה אבא, איפה אבא, איפה הוא?" געתה.

דביר החל לבכות. "ללכת הביתה," צרח, ואת הנחת על ראשו כף יד רכה: "ששש." ולאורנה סיננת: "גם אותך הייתי צריכה להשאיר כאן, אז כבר היינו רואים איזה כיף חיים הייתם עושים."

מעולם לא שאלתי אותך אם השארת לו מכתב. אולי הטלת את המשימה על דודה לאה, שביקשת שתפגוש אותנו בשדה התעופה.

"בשדה התעופה?"

"אני צריכה לספר לך שם משהו חשוב," אמרת לה. מה חשב כשהתעורר וראה בית ריק? ואיך זה שלא התעורר בלילה? האם המסת לו כדורי שינה בכוס התה שלאחר הארוחה?

למיטה הכנסת אותנו לבושים, רק הנעליים מחוץ למיטה. לפנות בוקר טלטלת את כתפי. "מהר, שים נעליים, קח אתך את המזוודה הקטנה. אורנה, קחי את דביר ורדו למטה, המונית מחכה."

רבקה האלמנה, בחלוק ירוק ובמצנפת לילה ורודה, הציצה בנו מהחלון המסורג: "לאן אתם בורחים כל כך מוקדם?" שאלה.

התעלמת ממנה ובי דחקת: "נו, לְמה אתה מחכה."

מתוך "האצבעות על הגבעה", מאת איתן דרור-פריאר, הוצאת עם-עובד, 171 עמ'.