בלוף הביטוח הגדול: התעריף יקר המוצר זול

המונית של דוד אלגזי נגנבה. אלגזי דיווח על הגניבה לחברת הביטוח הראל. אמנם יש לך הראל, אישרו מסלקי התביעות, אבל ביטוח אין לך.

כאשר קנית את המונית, הזכירו לו, המוכר ביטל את המנוי של איתוראן ואתה הִתְקַמְצַנְתּ על 600 שקל ולא המשכתָ אותו.

עשיתי זאת לפי מצוות סוכן הביטוח שלכם, השיב אלגזי. הוא אמר לי שאין צורך באיתוראן.

מסלקי התביעות לא וויתרו. הם נאחזו במה שרשום בפוליסה: בלי איתוראן אין ביטוח.

אלגזי פנה לבית משפט השלום בירושלים. השופטת אנה שניידר שמעה את המבוטח ושמעה את הסוכן. בסופן של העדויות השופטת לא השתכנעה כי הסוכן דרש מהמבוטח חיבור לאיתוראן. אולם, הוסיפה השופטת, בכל מקרה גם לפי עדות הסוכן השיחה עם המבוטח נעשתה בטלפון "וקיימת סבירות גבוהה כי המבוטח לא הבין את כוונתו".

בשלב זה, לפי פסיקת בתי המשפט, היה על השופטת לקבל את התביעה. על פי חובת היידוע והווידוא שהתפתחה בפסיקת בתי המשפט, הראל הייתה חייבת ליידע את המבוטח כי דרוש חיבור לאיתוראן, לוודא כי הוא מבין שאין לו כיסוי ללא איתוראן וגם לוודא שהחיבור נעשה. אולם השופטת העדיפה לפנות לכיוון מעניין אחר שהותווה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון.

חוק המספרים הגדולים

בפרשת סלוצקי המבוטח שכח להפקיד את תכשיטיו בכספת ובכך הפר את דרישת המיגון שבפוליסה. העליון קבע כי אף על פי כן המבוטח זכאי למלוא תגמולי הביטוח. זאת בגלל שחברת הביטוח נכשלה בחובתה להוכיח שמבטחת סבירה אינה מבטחת תכשיטים כשהם מחוץ לכספת.

(צילום: באדיבות משטרת מרחב שרון)

נעצור לרגע ונסביר את ההיגיון שמאחורי פסיקה זו. חברות הביטוח לעולם לא יפסידו מעסקי ביטוח מאותה סיבה שבתי קזינו לא יפסידו מעסקי הימורים. הסיבה לכך פשוטה: חברות הביטוח גובות פרמיות על פי תעריף אקטוארי המבוסס על חוק המספרים הגדולים של המתמטיקאי השוויצרי ברנולי.

החוק שנוסח בשנת 1705 מכיר בכך שרק היושב במרומים יודע מי מהמבוטחים ימות במהלך תקופת הביטוח או למי מהם ייגנב הרכב. אולם אקטואר יודע לחשב במדויק באמצעות טכניקות מתמטיות וסטטיסטיות כמה מבוטחים ימותו וכמה גניבות רכב תהיינה בתוך תקופת הביטוח. לכן חברות הביטוח יודעות מראש כמה תגמולי ביטוח הן תשלמנה במהלך תקופת הביטוח.

זה הבסיס לתעריף האקטוארי המוגש לאישורו של המפקח על הביטוח על פי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים.

בתחום גניבות הרכב יכולים להיות שני סוגי תעריפים. האחד מבוסס על כלל הרכבים, גם אלה שאין בהם איתוראן. השני מבוסס רק על רכבים שיש בהם איתוראן. אם איתוראן מפחית את הסיכון לגניבה (דבר המוטל בספק) אז התעריף הראשון צריך להיות גבוה מהתעריף השני.

כאן עולה שאלה מטרידה: איזה תעריף מגישה חברת הביטוח למפקח. אם התעריף הוא זה הגבוה אזי חברת הביטוח מטעה את הציבור כשהיא דורשת בפוליסה התקנת איתוראן. היא גם נוהגת שלא בהגינות עם המבוטח הבודד כאשר היא מסרבת לשלם לו תגמולי ביטוח משום שלא התקין איתוראן למרות ששילם פרמיה לפי התעריף הגבוה.

מי אמור לפקח על חברות הביטוח שלא יוליכו שולל את הציבור? המפקח על הביטוח. הוא חייב לדאוג לכך שהמבוטח יקבל פוליסה המתאימה לתעריף שעל פיו הוא משלם את הפרמיות. אולם מה יעשה המבוטח הפשוט אם שילם פרמיות לפי התעריף הגבוה כשחברת הביטוח דוחה את תביעתו משום שלא התקין איתוראן? חוק חוזה הביטוח פותח בפניו את הדרך לבית המשפט לבקש שזה יעשה את מלאכתו של המפקח על הביטוח.

נטל ההוכחה - על חברת הביטוח

נחזור כעת למקרה של אלגזי. מטרתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח, הסבירה השופטת אנה שניידר, הינה להעניק למבוטח כיסוי ביטוחי רחב ככל שניתן. על פי הפסיקה בפרשת סלוצקי "כישלון בהפעלת אמצעי המיגון, כשלעצמו, אינו שולל את זכאות המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח". על מנת לזכות בפטור מתשלום תגמולי ביטוח, על חברת הביטוח להוכיח כי מבטחת סבירה לא תבטח בכלל רכב ללא איתוראן.

במילים אחרות, יש להוכיח כי אין בנמצא תעריף אקטוארי הכולל ביטוח לרכבים ללא איתוראן. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על חברת הביטוח. כך לדוגמא, הבהירה השופטת, בפרשת סלוצקי חברת הביטוח לא השכילה להביא מומחה במדע האקטואריה שיעיד כי בישראל חברות הביטוח מבטחות תכשיטים רק כשהן בתוך הכספת. לכן קבע בית המשפט העליון כי המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח למרות שלא הפקיד את תכשיטיו בכספת.

דווקא הבאנו תצהיר כזה, מיהרו נציגי הראל לטעון בפני השופטת, הבאנו את תצהירו של אלפרד אלפנדרי, העובד במחלקת החיתום של חברת הראל.

זו לא חוות דעת מומחה כפי שדיני הראיות דורשים, השיבה השופטת. אלפנדרי הוא עובד חברת הראל אשר "מטבע הדברים מעונין לסייע למעבידו". היה עליכם להביא "איש מקצוע חיצוני אובייקטיבי" אשר יעיד שחברות הביטוח בישראל לא מבטחות בכלל מוניות ללא איתוראן אפילו כנגד תוספת פרמיה.

בסופו של דיון, השופטת חייבה את הראל לשלם למבוטחה את שווי המונית בסך של 72,000 שקל ואת סוכני הביטוח לשלם לו 15,000 שקל עבור עגמת נפש ואובדן הכנסה בגלל העיכוב בתשלום תגמולי הביטוח. כל זאת בנוסף להוצאות משפט בסך 10,000 שקל.