כך טבעה הצוללת: דו"חות הדקר נחשפים
47 שנים אחרי אחד האסונות הגדולים בצה"ל, הועברו דו"חות חיל הים לחלק מ-69 המשפחות השכולות. הדו"ח העדכני שלל אפשרות שהסובייטים הטביעו את הצוללת. ספינות טורקיות ולבנוניות עזרו בחיפושים ב-1968. והתעלומה עדיין בעינה
כשל טכני או פגיעה בכלי שיט אחר: אחד מאלו הוביל לטביעת הצוללת דקר בינואר 1968. כך קבע הדו"ח הרשמי של חיל הים, שנחשף היום היום (ב') והוגש לחלק מ-69 המשפחות השכולות, 47 שנים לאחר טביעת הצוללת. מחיל הים נמסר כי הדו"ח מאגד את כלל הנתונים שנאספו עד כה על הצוללת והיעלמותה מכלל הוועדות והצוותים שחקרו את האירוע לאורך השנים. בין היתר, נחשפו בפני המשפחות השכולות גם הדו"חות הקודמים, זמן קצר אחרי האסון.
לקריאת הדו"ח הרשמי של חיל הים - לחצו כאן
בין השאר התבססו הדו"ח המעודכן על שני דו"חות שנערכו שבועות ספורים אחרי הטביעה ב-1968:
מפקד חיל הים, אלוף רם רוטברג, אמר: "צמצמנו את האפשרויות לשתי סברות עיקריות שגרמו לטביעת הדקר - 1. כשל טכני שהוביל לאובדן שליטה עד למגע עם הקרקעית בעומק של 3000 מטר. 2. פגיעה באותו לילה סוער של ינואר עם קרש או כלי שיט אחר בתורן העליון של הצוללת, מה שהוביל לחדירת מים לצוללת". אלוף רוטברג הבהיר כי כמו שנכתב גם בעבר חיל הים, "אחרי ניטור המרחב", שלל אפשרות שכלי שיט סובייטי פגע בצוללת.
לדברי רוטברג, "הדו"ח מעלה שאלות ותהיות לגבי מה בדיוק קרה. כלל המידע נמסר למשפחות כחלק מחובה ערכית ומוסרית של החיל".
מפקד שייטת 7, אל"מ ד': "אני רוצה להעביר מסר של תקווה ועוצמה: שייטת הצוללות עברה כברת דרך אדירה מאז אובדנה של אח"י דקר. היא היום שייטת מובילה שנמצאת בחזית העשייה המבצעית".
הדו"ח המלא משחזר לראשונה בצורה מסודרת ומפורטת את הימים שקדמו להיעלמות הצוללת וכן את היממה העודפת שלה בלב ים, בעקבות סירוב של חיל הים לבקשת הצוות להקדים את הגעתה לבסיס בחיפה, במטרה שזו תשתתף בטקס סיום קורס חובלים בהשתתפות קברניטי המדינה שהיה אמור להתקיים ב-2 בפברואר 1968.
ב-9 בינואר בשעה 13:00 יצאה אח"י דקר מבריטניה לישראל, בפיקודו של רב סרן יעקב רענן, על פי פקודת מבצע מסודרת בשם "דקרון". הצוללת הייתה מצוידת במזון ובאספקה לארבעה שבועות והפליגה ללא חימוש. בצוללת הותקנה מערכת חדשה לגילוי שידורי מכ"ם שפותחה בחיל הים בטרם נוסתה, ולכן הצטרף אליה המהנדס שפיתח אותה - סא"ל בני מימון. בנוסף הצטרף לצוות העיתונאי ערן שורר, שירד ממנה בעצירת התדלוק שקיימה במיצרי גיברלטר ב-15 בינואר.
זו הייתה הפעם הראשונה שחיל הים הפעיל צוללת במתווה של צלילה רצופה וארוכה עם "אפקט השינור", שבמסגרתו הוכנס אוויר למנועי הצוללת על מנת להטעין את הגנרטורים. על פי הפקודה הייתה הצוללת צריכה לקיים קשר עם מפקדת חיל הים אחת ל-24 שעות, וכל שש שעות נשלחה תשדורת ביקורת.
הצוללת הייתה אמורה להפליג במהירות של 5.5 קשר בשל הים החורפי שציפה לה, אך בפועל היא הפליגה מהר יותר - במהירות של 8-7 קשרים, מה שגרם לה לבקש הקדמה להגעתה לחיפה ל-28 בינואר ב-10:00. הבקשה נדחתה כאמור בטענה שבתקופה זו לאחר מלחמת ששת הימים הייתה חשיבות רבה שהיא תגיע ישירות לטקס החובלים. וכך למעשה, נותרו לצוללת 24 שעות של זמן פנוי.
"עובדה זו חשובה ביותר על רקע ההשערות השונות שעלו במהלך השנים, כיצד התכוון מפקד הצוללת להעביר את הזמן הפנוי שנותר לו?", נכתב בדו"ח שהופץ היום. "על פי השערות אלו התגבשו ההשערות השונות בנוגע למקום הימצאות הצוללת, ובהתאמה להן נגזרה תוכנית החיפושים".
דיווח המיקום האחרון מהצוללת הגיע ב-24 בינואר 1968 בשעה 06:10, 30 מייל דרומית-מזרחית לפינה הדרומית-מזרחית של האי כרתים. לאחר מכן התקבלו בהתאם למתוכנן עוד שלושה מברקים של ביקורת מהצוללת: האחד עסק במצלמתו של העיתונאי שורר, השני ב-18:00 של אותו יום והשלישי - שהיווה למעשה את אות החיים האחרון שניתן מהצוללת לפני ניתוק הקשר איתה - היה בחצות ודקה של 25 בינואר. דיווח הביקורת של השעה 08:00 לא הגיע.
באותו היום וביום שלמחרת הגיעו שתי תשדורות שהובנו בטעות כי מקורן בצוללת. אולם בדיקה מעמיקה מאוחר יותר שללה אפשרות זו - מה שגרם לעיכוב של יום בתחילת החיפושים. החיפושים הופעלו רק ביום שישי, 26 בינואר, לאחר עיכוב בהוצאת מטוס סריקות, תוך סיוע במרכז החיפוש וההצלה הבריטי שפעל בקפריסין, לצד כלי שיט ומטוסים ישראלים, אניות ישראליות וכלים ימיים נוספים - לאמריקנים, יוונים, טורקים ולבנונים.
הכוחות הזרים הפסיקו את השתתפותם כארבעה ימים לאחר תחילת החיפושים, לאחר הודעה של מרכז ההצלה הבריטי בקפריסין, שלפיה לא סביר שהצוות נותר בחיים. החל מ-1 בפברואר נותרו בשטח צוותים ישראלים בלבד.
בימים הראשונים שאחרי ההיעלמות נקלטו אותות קריאה שהעלו הערכות שהגיעו מהדקר, ובהן אות קבוע שנקלט בארץ ובקפריסין במשך כשעה וחצי באמצעות מורס, שבהן היה ניתן להבחין בקוד SOS, עם סימונים שכללו את הספרות השייכות למצופי הסימון הדקר. זה קרה ב-27 בינואר, בעיצומם של החיפושים.
"עשרה ימים רצופים נמשכו החיפושים בתנאי מזג אוויר חורפי סוער, בהשתתפות ספינות הטילים של חיל הים, אך ב-4 בפברואר, באור אחרון, הוחלט על הפסקת חיפושים, והצוללת על צוותה הוכרזה כאבודה", נכתב בדו"ח. "משפחות אנשי הדקר נאספו בבסיס חיל הים בבת גלים, שם נמסרה להם ההודעה הקשה על ידי שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל חיים בר לב ומפקד חיל הים האלוף שלמה אראל".
אלה ארבע האפשרויות שמעלה הדו"ח לאובדן הדקר:
1. אובדן השליטה על הצוללת שנמשך עד שהגיעה לעומק קריסה, כאשר גורם זה עלול היה להתרחש משתי סיבות: היפגעות הצוות במידה שהוא לא יכול היה לפעול כתוצאה משריפה, הרעלה, התפוצצות כלשהי במרכז הצוללת, או תקלות מכניות חמורות באחת או יותר מהמערכות המשפיעות על ביטחון הצלילה. גורם נוסף אפשרי הוא צירוף כלשהו של שגיאת אנוש ותקלה טכנית.
2. פריצת מים לצוללת. תופעה זו גורמת לצוללת להפוך כבדה ולהגיע לעומק קריסה לפני שהצוות התגבר על הפריצה.
3. גורם חיצוני שפגע בשלמות הגוף או הצוללת ובכך הוביל לפריצת מים שאין עליהם שליטה. אירוע שכזה יכול להתרחש כתוצאה מחבלה מבפנים או בהדבקת מוקש מבחוץ, מהתנגשות עם צוללת או אוניה או מפגיעה של טורפדו.
4. אובדן יציבות של הצוללת. אפשרות שהסבירות שלה נמוכה בשל החלפת מיכלים ואמצעים שהגדילו את עמידות הצוללת מפני התהפכות.
לפנייה לכתב/ת 
